יום חמים בנתניה. רעות נסעה בשברולט שלה לכיוון הקניון העבש,
ונתקעה בפקק. היא התחילה לבצע מעשים קטנים שמוגדרים כ"דברים
שאתה עושה כשאתה נתקע בפקק." היא סידרה את המראה, הדליקה את
הרדיו, פתחה את החלונות, סגרה אותם, חיפשה כל מיני דברים בארנק
שלה, לא מצאה אותם, והתחילה לסדר אותו. אחרי שאינדקסה את כל
הפתקים הקטנים עם מספרי הטלפון החשובים לפי סדר אלפאבתי, ראתה
שהפקק עדיין לא זז, והתחילה להתאפר. באמצע המסקרה התנועה
התחילה לזוז. כך, חצי עין כהה חצי לא, המשיכה בנסיעתה.
ברחוב הראשי עמד בחור צעיר בחליפה שחורה יוקרתית והושיט את ידו
לטרמפ. רעות נכבשה ע"י עיניו המבקשות רחמים מנהגים זועמים
באמצע היום החם בנתניה, ורחמיה השתלטו עליה כשראתה את הבחור
מזהה את האיתות המבטיח שלה, מנענע את ראשו כלא מאמין ופוער את
עיניו החומות, מחייך. היא עצרה לידו, ושאלה "לאן אתה צריך?"
בעודה מחייכת ומקווה שהוא לא ערבי מסוכן. "לקניון," אמר לה,
והמבטא הישראלי הרגיע אותה. "כמה זמן אתה עומד פה?" שאלה אותו
בעודה משתלבת בתנועה. "שעתיים," הודיע לה הבחור, קולו מרחף
לאוזנה מעבר לרעש המכוניות הרפטטיבי, והמושב האחורי, שם ישב.
"שעתיים?! שאני אמות! בחום הזה?" שאלה אותו בעודה פוערת עיניה.
"שעתיים, בחום הזה," אישר לה, ועיניו התקבעו על עיניה, במראה.
היא הסתכלה עליו, ואז החזירה מבטה אל הכביש, ואז הסתכלה עליו
שוב. הוא עדיין הביט בה במבט תמוה. "מה?" שאלה אותו, מחייכת
במבוכה. "העיניים שלך.." אמר במיסתוריות, והיא הבינה משהו
מעניין. "מה איתן?" שאלה אותו, מסמיקה, "אחת מהן שחורה מסביב,
והשניה לא. מה זה? אופנה חדשה?" "היא צימצמה את עיניה, לא
מבינה, ואז הבינה, ועצרה את המכונית בפתאומיות. הבחור פלט אנקת
מחאה בעודו נמעך על המושב שלפניו, והמכוניות מאחוריי רעות
ציפצפו בנוירוטיות. היא שלפה את ערכת האיפור והמראה, והחלה
משפרת את המסקרה. במבט החקרני הקצרצר שהעיפה לאחור, שמחה לראות
את הבחור מחייך בהנאה.
היא סיימה והחלה לנסוע שוב. "מאיפה אתה?" שאלה אותו. "אני מפה,
נתניה. בשיכון של העשירים הסנובים." היא ציחקקה קלות. "אה הא,
אוקיי, ומה שמו של אדון סנוב?" אמרה בעודה מביטה בפנים שלו דרך
המראה. הוא החל להגיד משהו, ואז המכונית שלה נתקעה בעוצמה קלה
במכונית שלפניה, מרצדס גדולה וכסופה, ג'יפ כזה, והנהג כבר
התחיל לרדת ממנו, עושה תנועות מהירות ותוקפניות לעבר רעות.
הבחור יצא מהר מהאוטו, וניגש לנהג הג'יפ הזועם. הבחור הוציא
משהו מהכיס, ורעות הייתה בטוחה לרגע שהוא יירה בו, אבל זה היה
גוש ניירות שנראה מוכר, והבחור הושיט לג'יפאי אחד מהניירות,
והג'יפאי בחן אותו לרגע, ואז חייך, טפח על שכמו של הבחור, נכנס
לג'יפ שלו, ונסע משם. רעות הביטה בכל המחזה בפרצוף תמוה,
וכשהבחור התחיל להתקרב למכונית שלה, מחייך בסיפוק מסויים, יצאה
מהמכונית והביטה בו. הוא התקרב אליה, ועמד לפניה, כמחכה. היא
בחנה אותו קלות, ואז אמרה "תגיד, בא לך להיות חבר שלי?"
הוא הביט בה. בלי שום "בא לך לצאת," או "מה נשמע," או כלום.
ישר ולעניין. הוא אהב את זה. "תסתובבי, תני לי לראות אותך."
אמר. והיא הסתובבה לאיטה. כשהגיעה למאה שמונים מעלות סיבוב,
שמעה שריקת התפעלות, וחייכה. היא השלימה סיבוב, ושמה על עצמה
מבט מחכה. "כשלימדו אותי את משמעות המילה 'בהחלט'," אמר,
"החלטתי שאני לעולם לא אשתמש בה עד שאמצא שימוש מתאים ונכון.
עד שיהיה לי מאה אחוז 'בהחלט'. אז מתוקה שלי, בהחלט."
הוא חייך חיוך מקסים, ורעות ידעה שהיא עשתה את הדבר הכי נכון
בחיים שלה.
ובעודם צועדים את חמשת המטרים אל המכונית, שצברה מאחוריה מספר
נזעם וזועם של נהגים עצבניים, שאלה אותו לשמו. "ג'וני," אמר
לה. "סתם, ג'וני."
