תחושותיי מתקהות.
והכל סביבי מאבד איזון.
כל שאראה משתפן וצף.
הוא ישנו, הוא קיים,
אז אני נודדת לשם.

ועכשיו חצות. כל עולמי נסער אך שותק.

על גופי תקרא תזוזותיי, כל קמט וקפל בו נגרם מתחושה שלי.
הכרות.

סופה משתוללת בחוץ.
אני בבית, לועגת לעצים שקורסים.

כולם מרוחים, מתים על קירותיי.
כל אלה שלא אכיר,
ולא אבין.

מה הכח שמניע אותי לשמיים ולחייך...