מוטרדת מעצבות פתאומית שנופלת עליי.
מהרהרת בשתיקות עייפות.
שוכחת הרבה מאוד חיוכים. קצת חבל שכך.
הדמעות גם יפות. מחליקה לשון על שפתיי היבשות.
מעבירה יד על פניי, לא מזהה את תוויי.
לא מבינה במה התכסיתי.
שואפת ללילה, שבו אבכה את היום שחלף.
מתפתלת בין חדירות חזקות של סיכות ארוכות ודוקרות.
ואני לא חושבת שהבנתי קודם, עכשיו כנראה שלא ידעתי מספיק.
והדבר היחיד שיציב, שאיתן, ששורד, שמורגש, זה הוא.
שוב אליי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.