כל כך הרבה דברים היו יכולים לקרות - או במקרה הזה לא לקרות -
אם לא הייתי באה לשם. אומרים שהסקרנות הרגה את החתול. במקרה
הזה הסקרנות הרגה אותי. את הנפש שלי. היא שיעבדה אותי לעצמה.
אבל למה הייתי חייבת ללכת לשם? לא יכולתי להסתפק בסיפורים? הרי
ידעתי שלא יכול לצמוח מזה שום דבר טוב. אולי רציתי להיות
מוערכת, להוכיח את עצמי, להראות לכולם שאני טובה בדיוק כמותם,
אני כבר לא יודעת מה רציתי.
אז כדי להוכיח לכולם שאני אמיצה הלכתי לבית הקברות הישן שליד
קרית הממשלה בחצות הלילה של יום שישי ה-13. סתם. כדי להוכיח
להם שאני טובה בדיוק כמותם. במחשבה שניה אני חושבת שהם סתם
עבדו עלי. חשבתי שזה מעין מבחן, הוכחה, אמירה כלשהי. אני כבר
לא יודעת מה חשבתי.
ואני, תמימה מטומטמת שכמוני לא חשבתי פעמיים ונכנסתי לשם, לבד.
ברוב טפשותי חשבתי שזה הדבר הכי נכון והכי בטוח לעשות. הם אמרו
שאני צריכה לרוץ בין המצבות עד לקצה, להישאר שם רבע שעה,
ולחזור לכניסה. הם קיוו שאלך לאיבוד ובסוף אגיע אליהם בוכה
והיסטרית ואז הם יוכלו לצחוק עלי, לומר שאני תינוקת ומפחדת
מבתי קברות.
אז רצתי עד הסוף, נשארתי שם בחושך רבע שעה והתחלתי לחזור, לא
פחדתי מהחושך, או מהעובדה שאני בתוך בית קברות, אלא פחדתי
מהתגובה שלהם, אם אלך לאיבוד. רבע השעה שלי עברה כל כך לאט עד
שהייתי בטוחה שהשעון שלי עצר, אחר כך התחלתי לחזור, מנסה לשחזר
את הדרך, טפשה שכמוני! למה לא הסתכלתי בדרך? אם היו רואים אותי
שם, מדדה בין מצבות ישנות באמצע הלילה כשהחזה שלי כמעט מתפקע
בניסיון להישאר רגועה כשאני לא מוצאת את הדרך, אם היו רואים
אותי ככה היו צוחקים עלי כל כך...
כבר כמעט התחשק לי להיות בתוך אחד הקברים האלה ורק לא לחזות
בליגלוג שלהם.
בסוף הגעתי לשם (לכניסה) רק כדי לגלות שהם ברחו. ברחו והשאירו
פתק דבוק לגדר: "התקבלת" אז הבנתי שהכל היה סתם. חסר ערך,
טיפשי, ילדותי ושטחי.
אז צעקתי הכי חזק שיכולתי "לא רוצה, לא רוצה להתקבל, לא רוצה
אתכם!"
במבט לאחור אני יכולה רק לדמיין את כל הדברים שיכלו לקרות לי
שם. יצאתי בנס, כנראה.
אין גבול לטימטום שלי.