יום ששי בצהריים, ישנה את שנת היופי שלי. השינה שאני מחכה לה
כל השבוע, שינה של שקט ורוגע. גמרתי עם הסידורים המעיקים של
ששי בבוקר, ניקיתי את הבית, עשיתי קניות. 'מנוחת הלוחם', אני
קוראת לה. כל הסופשבוע עוד לפני.
בדיוק כשהתחלתי לחלום על המרצה החתיך לסטטיסטיקה, מעיר אותי
בבהלה צלצול הטלפון. אני מזנקת.
"ליטל?"
"לא, יש לך טעות."
"אז מי זאת?"
"לא ליטל... שלום."
טורקת את השפורפרת וחוזרת לישון.
פרופ' זוהר מקרב אותי אליו, עומד לשלוח את ידו לשקע הצוואר
שלי, כשצלצול צורמני קוטע אותו בחדות. אינסטנקטיבית אני מרימה
את הטלפון, משחררת 'הלו' ישנוני ועצבני.
"ליטל?"
"לא, זאת לא ליטל. התקשרת קודם ואמרתי לך ש..."
"אז לאן הגעתי?" הוא קוטע אותי.
אין לי כח לענות, אבל אני יודעת שאם אנתק זה יעלה לי בצלצול
נוסף, ואני רוצה להספיק דבר או שניים עם פרופ' זוהר.
"תראה, ליטל לא נמצאת כרגע. למסור לה משהו?"
"אה, היא לא בבית? תגידי לה שחבר של הרשקו התקשר."
"אני אמסור."
"ביי."
"ביי."
לא התעמקתי בעובדה שלחבר של הרשקו אין שם, קיללתי את ליטל
וחזרתי לישון.

עוד שבוע עבר. שבוע נטול ליטל וחברים של הרשקו. ושוב יום ששי
הגיע: בנק, קניות, נקיונות וכמובן, מנוחת הלוחם. התכרבלתי בפוך
ונרדמתי מיד.
בחלומי נפשתי בקאריביים עם פרופ' זוהר, שמעתה אני זוכה לקרוא
לו יאיר. לבושה (כלומר, לא לבושה) בביקיני, כוס מרגריטה בידי,
ויאיר מורח את גבי בשמן שיזוף.
כמעט שציפיתי לטלפון. הוא לא איחר לצלצל.
"ליטל?"
הפעם החלטתי לנקוט בטקטיקה אחרת.
"כן?"
"ליטל! כבר שבוע שאני מנסה להשיג אותך. זה חבר של הרשקו
מדבר."
"כן, מה שלומך?" שיאיר יקנא קצת, מה יש?
"עכשיו שתפסתי אותך, אני מרגיש הרבה יותר טוב. איפה נעלמת?
אמרת שכל צהריים את בבית..."
"אה, היו קצת שינויים בתוכניות..." גמגמתי.
"אז מתי אני רואה את הפנים שמאחורי הקול המתוק שלך?"
טוב, יש גבול. מילא קצת לפלרטט, אבל על פגישה יאיר לא יסלח לי.
מה לענות לו? דווקא יכול להיות נחמד לפגוש את החבר הזה של
הרשקו... כל-כך ממוקד במטרה, כל-כך רוצה לפגוש אותי... כלומר,
את ליטל.
"ליטל?"
"כן, אני איתך."
"אז אולי היום בערב?"
קבענו להיפגש בקפה הלל בעשר.


בחמישה לעשר הייתי בצומת שבכניסה לפיתוח. היו לי פרפרים לא
מוסברים בבטן. בדר"כ אני טיפוס די אדיש.
אחרי שש עשרה דקות מעיקות של נסיעה סביב עצמי, מצאתי חניה לא
ממש קרובה להלל, חניתי בלית ברירה ושמתי פעמיי לכיוון הקפה.
הפרפרים שלחו אותותיהם גם בראשי: איך אני בכלל אמורה לזהות את
החבר הזה של הרשקו? הוא רזה? שמן? נמוך? גבוה? הוא נשמע גבוה
בטלפון, אבל...
"מיטל?"
היה לי דה-ז'וו.
"היי, נעים מאוד."
"נעים גם לי."
הוא עדיין לא גילה לי את השם שלו.
סקרתי אותו מלמעלה למטה. דווקא בחור נאה. אמנם לא גבוה, אבל
נאה.
שתינו אספרסו והתחלקנו בפרוסה של עוגת גבינה-פירורים. קיוויתי
שהשיחה לא תתגלגל לנושאים שאני לא בקיאה בהם, כמו מי זה לעזאזל
הרשקו.
לשמחתי, השיחה זרמה. אחרי שהוא הגיש לי בג'נטלמניות את הביס
האחרון של העוגה, התוודה במפתיע שהוא מרגיש ממש קרוב אליי.
מוזר, אבל גם אני הרגשתי ככה. הרגשתי כאילו אנחנו מכירים
שנים.
"אז אני יכול להתקשר אלייך מתישהו?" שאל כשליווה אותי לאוטו.
פתאום הוא מבקש רשות, חשבתי.
"רק לא ביום ששי בין שתיים לארבע."
צחקנו.


"אתה יודע, תמיד סקרן אותי לדעת מי זה הרשקו."
זה היה יום שבת בצהריים, ישבנו על הנדנדה החצי-מתפרקת שלנו,
שתינו תה והסתכלנו באלבום תמונות ישן של הילדים כשהיו קטנים.
"הרשקו? איזה הרשקו?"
"נו, הרשקו. הבחור ששידך בינינו?"
"אני לא זוכר שום הרשקו."
הזכרון שלו באמת לא משהו לאחרונה, חשבתי לעצמי.
"כשהתקשרת אליי בפעם הראשונה, הצגת את עצמך בתור חבר של
הרשקו."
"באמת?"
"כן. אתה לא זוכר?"
"לא. למה בתור 'חבר של הרשקו'? מה יש לי להתבייש בשם שלי?"
"אין לך מה להתבייש. יאיר זה שם יפה מאוד."
"תודה. גם מיטל זה שם לא רע בכלל."