זכר של חורף

הכי קשה זה להיות נאור. לכבד את הרצון שלה כשהרצון שלי הוא
בדיוק הפוך. כשהיא אומרת "כשכואב לך ועצוב לך, אז אל תתקשר אלי
ותגיד לי, אל תספר לי או תכתוב לי מייל, תמצא לך חבר שינחם
אותך, וגם אני לא אתקשר אלייך, להתנחם כשקשה לי". קל לה לדבר
כי למה שיהיה לה קשה, היא בכלל זו שעזבה אותי. וגם כבר יש לה
מישהו אחר. בטח ברגעים אלה ממש הוא יוצא מהמקלחת כשהיא יושבת
אל מול המחשב והוא פותח את הארון ומוציא לו זוג תחתונים מן
המגירה. הוא פותח אותה לאט (היא לא הולכת ישר במסילה שלה, אז
צריך למשוך אותה באיטיות, קצת לנענע מצד לצד) ומסתכל על שני
המדפים שמעל מגירת התחתונים. הוא מתעכב במבט כי פתאום הוא שם
לב לכך שהבגדים שלו תופסים שטח שווה לבגדים שלה, ומחבר את
העובדה הזו עם העובדה שהוא נמצא אצלה יותר מאשר בדירה שלו. הוא
מבין שבעצם, אפשר לומר שהוא עבר לגור אצלה. ככה בכזאת פשטות
הבנה כזו נופלת עליו במין שלווה פנימית. בעצם זה לא כל-כך
פשוט, במודע או שלא במודע היא הכינה אותו לכך, כלומר זה לא ממש
שהיא תכננה, זה פשוט שככה היא רגילה. ובטח מהרגע הראשון היא
אמרה לו שהיא רוצה שיהיו יחד כמה שיותר וישנו יחד כל לילה, וגם
שיותר נוח לישון אצלה כי זה קרוב לה ללימודים וגם נוח לו להגיע
ככה לעבודה וזה פשוט יוצא מתאים. זה מתאים, לא? בהחלט נשמע
ככה. וגם הארון שלה בכלל מתאים לזה. בזמן הקצר שבו אין לה
מישהו הוא בכלל נראה די ריק, ולא בגלל שאין לה בגדים, זה פשוט
ארון גדול.

היא לא הכי רזה, היא לא הכי יפה, גם אין לה חזה של מליון דולר
והתחת שלה די סטנדרטי. אבל יש לה משהו שמדביק אותך אליה. כשאתה
מפשיט אותה אולי לא הכי בא לך להסתכל המון זמן אבל ישר בא לך
לחבק, לחבק ולא לעזוב. וזאת בדיוק הבעיה אתי, שאולי הבנתי כבר
מזמן שהיא משלה את שנינו, אבל לא רציתי לעזוב. אולי גם קשה לך
לעזוב את הארון ואת המיטה הדפוקה שהתרגלת אליה, אבל בשורה
התחתונה אתה פשוט לא רוצה לעזוב.

טיפשי, לא? אחרי חודש וחצי שמתוכו אני לא יודע כמה זמן היא עם
זכר אחר אני עדיין לא לגמרי עזבתי. אבל מה אני נאור, באמת. אני
כבר לא מספר לה את כל מה שאני מרגיש וגם לא שאני יודע שיש לה
מישהו וזה אוכל אותי, ושאפילו לא ממש עברתי הלאה, וזה אפילו
עוד יותר טיפשי כי למה להיות כל-כך נאמן לרצון של מי שפגעה בי
כך, ועוד כשזה רק מגדיל את הכאב.

יש לי חבר שאומר שאני צריך לגרום לה לקנא, שתדע שגם לי יש
מישהי ושתחשוב שזה הכי רציני בעולם. אני פשוט הייתי מסתפק
בלחשוב שהיא אי פעם אהבה אותי. נדמה לי שאם משהו היה מוכיח לי
את זה אז היה משתיק לי קצת את הרשרוש בלב. אבל אני כבר די
שכנעתי את עצמי שזה מעולם לא היה אמיתי בשבילה, אפילו שהיא
באמת חשבה אחרת. בשורה התחתונה אני רק זכר אחד ברשימת הזכרים
שהפולניה מנהלת. סוג של פנקסנות, אולי בעצם אני הוא זה שמנהל
את הרשימה. אז אני משחק אתה קצת משחקים. אמרתי לחבר אחר ששאל
למה אכפת לי שהיא יודעת שיש לי מישהי, ש"אני לא רוצה לגלות לה
את כל הקלפים במכה, שתרגיש קצת רגשות אשם", והוא ענה לי בחדות
"אל איזה קלפים אתה מדבר, היא יצאה מהמשחק, הניחה את הקלפים על
השולחן ויצאה מהאולם." היא לא תחזור לעוד מערכה, אני מוסיף
לעצמי בלב, ספק שואל ספק תוהה. היא לא.
עכשיו ההוא כבר נושק לה על הכתף או מתכרבל ערום במיטה שלה. אם
יש לו כוח הוא אפילו מצמיד את המזרונים וזה לא כל-כך פשוט כי
הם קצת גדולים מדי בשביל המיטה. ואם יש לזכר שלה הרבה מרץ הוא
יציע להוריד את הכלב בשבילה כדי שהיא תסיים ללמוד והם ילכו
לישון כמה שיותר מהר, ואם לא זה אז לפחות יציע שירדו ביחד עם
הכלב. ככה אני הייתי בהתחלה, אחר כך פשוט אהבתי לחכות לה במיטה
ושהיא תמצא אותי קצת מנומנם ותעורר אותי בחיבוק או נשיקה. חם
הלילה, היא בטח תדליק מזגן. אני מכיר את זה רק הפוך - כשהיה קר
היא היתה מדליקה מזגן. אנחנו היינו יחד בחורף, עכשיו יש לה זכר
של קיץ.
יותר קיצי. אצלי היא אהבה את המעיל של החורף, זה שקניתי בחנות
יד שניה בארצות הברית. גם אני אהבתי אותו, הוא נתן לי בטחון עם
בחורות, הרגשתי כאילו יש לי בגד נאה, אבל כזה שגם היה הגיוני
ללבוש, כלומר לא מסיבות אופנתיות אלא מסיבות פרקטיות. בקיץ אני
לא מתלבש יפה - סנדלים ומכנסים קצרים, כנראה שאני פשוט זכר של
חורף.
הוא, בטח אחד שהולך עם משקפי שמש, זכר של קיץ. קיצי כזה...


מכתב לנ'.

אם אני משווה את עצמי בתוך רשימת האקסים שלך, וקצת עצוב לי
להודות בכך, אני מקבל מקום טוב בתחתית. כן, זה גם שנמאס לך
ממני די מוקדם, אבל זה גם שלא נעים לך ממני כל הזמן, את מפזרת
אמרות בין חברינו המשותפים שאת מרגישה רע בגלל איך שפגעת בי,
בגלל איך שנפגעתי. וגם אין לך את האומץ שדווקא מאוד אופייני לך
לספר לי שיש לך כבר מישהו חדש, למרות שלהוא שהיה לפני סיפרת,
אפילו התקשרת לחו"ל לספר לו עליי. בעצם לא נעים לך ממני רק
בגלל שלא באמת אהבת אותי בשום שלב. בעצם אני לא יודע אם את
מבינה בכלל כמה היית משמעותית בשבילי. אם את מבינה אז אולי זה
בכלל מה שדחף אותך לסיים את הכל. בעצם נדמה שלו יכולתי להעלם
ולא להיות יותר, כאילו להמחק מן ההיסטוריה האישית הפרטית שלך
(כמו שפעם כתבתי עלינו), זו היתה האפשרות המועדפת עלייך. בגלל
זה אני כותב את המכתב הזה, כלומר כותב אבל לא שולח, כדי
שהדברים הללו יצאו ממני אבל לא יגיעו אלייך, שימחקו. אם באמת
אהיה אמיץ אני אמחק את הכל ברגע שאסיים לכתוב, אולי אכתוב
ואקרא שוב ואז אמחק. אבל זה בוודאי לא יקרה. מין סוג של
מגלומניה שאולי מישהו יחשוב פעם לפרסם כרך של כתבי, אבל בעיקר
זו אובססיה לתיעוד. של חיי.
בתור האקס הפחות אהוב עלייך (או מייד אחרי ישי, האקס שאת באמת
את  מתעבת), אני זכאי לקבל מעט שנאה ממך אבל אין לך אפילו את
זה להעניק לי. במקום כל זאת את מעניקה לי את הטכניות היבשה
שבשיחות טלפון ענייניות על עורכי דין, תגובות למשטרה וכו'. לו
הייתי יכול הייתי נמנע מכל זאת, לדבר אתך באופן יבש שכזה שבו
את מתכחשת לחלוטין ששכבת איתי פעם, שרק מסב לי עוד צער.
היום התקשרת באופן מוזר בדיוק כשעמדתי לעשות בדיקת איידס.
וסיפרתי לך. אחר כך, בעודי ממתין לבדיקה חשבתי לי שאם אצא
חיובי אולי תרצי לחזור אליי, לא בגלל שתרחמי עליי אלא בגלל
שתרחמי על עצמך דווקא, כיוון שאם אני חיובי אז כנראה נדבקתי
ממך, ואז מי כבר ירצה לשכב אתך? והרי אני נושא את אותו הנגיף,
קצת קיוויתי לצאת חיובי. אולי אם אצא חיובי ארשה לעצמי לשנוא
אותך, על שהדבקת אותי.
אולי לא, הרי איך אוכל, לשנוא אותך...

בינתיים הסאגה ממשיכה.


פרידה

חבל שאת לא יכולה לשמוע את רעש המים שמבעבעים מאחורי. הם באים
מחדר האמבטיה שנמצא מאחורי חדר המחשב. הדלתות פתוחות ואין איש
מלבדי בבית. על השולחן מונחת כוס של קולה. בסוף, כמשקה אחרון
בחרתי ברעל השחור שמהול בדם של פועלים קולומביאנים (באופן
מטאפורי כמובן). הרי יין אני לא סובל...
היית מאמינה שבסוף אלך בדרך הזו, ובדרך הזו הספציפית? בסוף מה
שהכריע את הכף היה העובדה שבבית שלי אף אחד לא לוקח כדורים.
זוכרת איך הייתי מטיף לך לא לקחת אפילו אקמול בכזו קלות ראש.
וכעת כשברצוני לקחת כדור של כובד ראש אין. אז כך הוכרע. אני
שומע את המים החמים גולשים כבר מן האמבט, כלומר הפקק מתאים,
הוא מונע את המים מלצאת. קצת חששתי מכך כיוון שאיש לא השתמש
באמבט כבר שנים וחשבתי שאולי זה לא הפקק המתאים, קצת כמו
שהייתי לך, ועוד יותר מה שהיית לי, איך בסוף יצא שאפשרת לכל
הפחדים שלי לברוח ולהשתלט עליי.
בכל זאת לקחתי חמישה אקמולים. אין לי מושג מה תהיה השפעתם, אבל
לקחתי. עכשיו הם כבר לא יזיקו. פרקתי את סכין הגילוח, היית
מאמינה שזה יקח לי 20 דקות לפרק משהו קטן כל-כך. הרי בזמן כזה
הייתי יכול לבנות שני סכיני גילוח ולייצר חלילית (טוב,לא כולל
לכוון אותה לפי סולם רגיל). בסוף הצלחתי. לקח לי גם זמן לחתוך,
בהתחלה היססתי, פחדתי מהכאב, אבל אחרי שלושה נסיונות לקחתי קצת
גלידה בפה כדי שיהיה טעם מתוק בסוף והנחתי עפרון עץ רגיל בפה
כדי שאוכל לנשוך. עשיתי את זה בשתי הידיים והדם זורם לו
באיטיות אבל נותן קילוח חם ונאה (איזו מילה יפה זו, קצת מזכירה
לי את שמך).
כל המקלדת כבר מוכתמת (גם מוחתמת זה מתאים), למעט כמה אותיות
שראוי להשתמש בהן יותר כעת אזזזז שלוםםםם, זזזזזזזו פפפפפרידה
אחרונה, קקקקדימה לאמבטיה.
סלוד