כשאוטובוס התקרב והפרפרים בבטן התחילו להתפרע, הבנתי שכאן תורי
לשחק את המשחק.
את התיק הכבד מאוד שמתי בתא הציוד מתחת לאוטובוס בתקווה שלא
יגנבו לי אותו.
נסענו.
כל הדרך היו לי חששות, פחדים, התלבטויות. מילוני מחשבות רצות
לי בראש, ואני נוסעת.
הגענו.
ירדתי מהאוטובוס. לא גנבו את התיק :]  .
החלפתי אוטובוס נוסף, ואחרי שירדתי ממנו וביליתי כמה דקות
ארוכות ורבות בחום הכבד של בקעת בית שאן, הגעתי.

                                             

אז ככה: בחיים שלי, ובאמת אני אומרת - בחיים שלי, לא ראיתי
ילדים יותר מדהימים!!!
ילדים טהורים, מקסימים... ואי אפשר לתאר יותר מזה עד כמה שהם
באמת כאלה.
אני לא מבינה אנשים ששואלים אותי - "מה יש לך לעשות עם ילדים
אוטיסטים?!" או "זה בזבוז זמן! לכי לצבא".
אז לכל המחזיקים בדעות אלו - הצבא טרם הגיע זמנו, אבל אני -
אני כאן. אני בחיים. ואחרי שראיתי את המתנה המקסימה הזאת הבנתי
עד כמה שצדקתי שנשארתי בדעתי זו.

                                     

ולמי שלא הבין:
הגעתי לבית ספר של ילדים אוטיסטים. אני הכי מאושרת בעולם.
ולכל מי שחושב שזו טעות יש לי עצה אחת בשבילו כדי להוכיח לו
שהוא טועה -
שייבוא לשם ויראה עד כמה...!

                                 

אז בהתחלה, כשלא הכרתי את הצוות שהולך להיות חלק ממני במשך שנה
שלמה קצת נלחצתי.
המפגשים אחד עם השני היו לא ממש מתוכננים. החבר'ה ממש אחלה..!
שמחתי.
אז החבר'ה אחלה, הילדים מקסימים (הכי שיש!!!),
מה עוד?!
הצוות הבוגר (מורים, סייעים וכו') מקסים גם כן.
הרבה זמן לא נתקלתי באנשים שמקדישים כל כך הרבה מהחיים האישיים
שלהם.
והגיע הרגע שגם זה יקרה, לא?
אז כן...
הכל פשוט טוב.
פשוט טוב.
אני מרגישה שם מתאימה. מרגישה בבית. אני מרגישה שאני מצליחה
לתת את מה שיש לי ובי ולמי שבאמת צריך את זה, ולהעניק טיפה גם
למי שלא ממש מראה את זה.

                                     

אני פשוט נהנית. ממש כיף לי.
למרות שבאחד הלילות בקומונה הלכתי לישון בשעה 1.00 ובשעה 3.00
העירו אותי כאילו נכנסו רוצחים לקומונה. אז יפיש (יפית
הש"שינית הנוכחית) משכה ממני את השמיכה והתחילה לצעוק - "קומי!
קומי! מהר... בואי, חייבים ללכת!!!"
"ישנתי" שעתיים (נדודי שינה ומחשבות מטרידות) בערך וקמתי בצורה
הכי מפחידה בעולם.
הלכתי אחרי יפיש כמו מומיה אחרי הלם קרב. ואז הש"שיניים
הנוכחיים חיכו לי בדירה ליד ונתנו לי ללבוש בגדים אחרים.
יונתן הש"ש תפס אותי ואפילו אמר לי לא לקחת נעליים, כיסה את
עיניי ואמר לי להיכנס לאוטו. הכל בלחץ, בפחד, בעייפות...
לא הבנתי כלום.
שמעתי שהם מעירים את כל שאר החבר'ה ולאט לאט הכניסו אותנו,
שישה מלש"שים באוטו מאחורה ושני ש"ש מקדימה.
יונתן נהג והוא נסע כמו מטורף... השעה היתה בערך 3.30.
היה קריר ועייפות ובחילות עטפו אותי...
הם לקחו אותנו ליערות ושברו לנו ביצים על הראש.
גרמו לנו להלחם אחד בשני ברובי "מים" שהיו בהם צבעי גואש סגול
וכחול.
אחר כך היתה משימה שלא הייתי מסוגלת לבצע. היו לי בחילות
והעייפות שיבשה הכל. הרגשתי רע עם עצמי כשראיתי את כל החבר'ה
(ואותי) רצים יחפים בקוצים באמצע הלילה וחבורה של ש"ש עומדים
וצועקים עלינו וצוחקים...
אחר כך הוסיפו לנו קצת שמן, קמח, עוד ביצים, קטשופ ואני לא
יודעת מה עוד... אבל זה היה כל כך מסריח שכמעט הקאתי...
ההרגשה שלי הלכה ונהפכה רעה יותר ויותר.
בסביבות 4.45 היינו לפני סיום.

קשרו לנו את הידיים. היינו מחוברים אחד לשני, עם קוצים
ברגליים.
חלקנו שמחים וצוחקים. חלקנו על סף בכי.
בעיניים עצומות וידיים קשורות נשמעה לפתע צרחה.
המלש"שית הראשונה נפלה למים ובעקבותיה כמעט כולנו. רימיתי.
הורדתי את כיסוי העיניים כדי לראות למה היא צרחה ולכן לא נפלתי
למים גם.
הזריחה עוד מעט מתחילה, ומחר צריך לקום מוקדם. אחת המלש"שיות
נשארה ליהנות כבר מן המים, ורובנו כבר רצה ללכת...
קיבלנו עונש על זה שהיינו רטובים ומסריחים (מעניין למה?!)
והיינו צריכים לחזור את כל הדרך ברגל.

אז טוב. נלך קצת ברגל. גם ככה לאף אחד לא היה כוח יותר
להתבכיין או לצחוק או שום דבר. אז פשוט הלכנו. והלכנו.
והלכנו.
וזה היה ממש ארוך. ואור היום כבר ליטף את פנינו.
החזקנו ידיים (כדי לזכות במתנה שנקבל בסוף ה"לילה" הזה)
והלכנו...
זה יה רגע ממש יפה. למרות החצץ והקוצים שדקרו את כפות רגליי.

הגענו.
הש"שיניים קיבלנו אותנו בחיוך רחב ובכפיים ואמרו לנו שהיינו
גדולים ובלה בלה בלה.
קיבלנו את המתנה שלנו- פאזל    :]  ...
"זו מסורת שכל שנה חייבים לעשות אותה לש"שיניים החדשים".
אני יודעת שאני לא אעשה את זה... לפחות... תלוי מי יהיו
המלש"שים.

התקלחנו. ולא, הריח הרע והחתיכות הלבנות לא ירדו מהשיער.
הבחילה לא עברה והעייפות לא חלפה.
אבל...
הילדים שפגשנו בבוקר כשהגענו לבית הספר עשו אותי כל כך שמחה.
כל כך טובים ותמימים. כל אחד וה"חבילה" שהוא קיבל...
המצב הזה פשוט מילא אותי ונתן לי אנרגיות ושמחה. פשוט לשיר
ולדלג ולצחוק עם ילד אוטיסט שמאוד התלהב וצחק... אבל לא יכל
לומר עד כמה הוא נהנה. הוא כזה חמוד!!!
"יו! יו!" זה אומר - לא.
אני פשוט מרגישה שמצאתי סוף סוף משהו מתאים לי. מצאתי את המקום
שבו אני אוכל להקדיש אהבה לאנשים בלי תנאים.
לטפל ולהיות מטופלת בעצמי בהמון אהבה.
אז נכון, ביום הראשון אחד הילדים הגדולים יותר העיף לי סטירה
בכתף וירק עלי.
אבל הם לא עושים זאת בכוונה של להרביץ!
לא. אני הייתי בדיוק מולו כשהוא הגיע.
אז קורה. ויקרה. וזה קרה המון. עם ילדים שונים ומשונים :]  אבל
אחר כך הם חוזרים לעצמם ואנחנו מוצאים את הדרך להרגיע אותם
ולתת להם אהבה וחיזוקים.

אין לי הרבה כוח לכתוב יותר. ואני לא אוהבת את הרעיון של מין
יומן כזה... שזה בעצם מה שקרה פה.
אבל אין מילים אחרות להסביר את מה שעברתי (ואיתי עוד תשעה
אנשים, שמהם ארבעה עוזבים וחמישה ואני נכנסים)... את ההתרגשות
ואת מה שעובר לי עכשיו בפנים.
אני שמחה על ההזדמנות ומודה על כך מאוד.

בהצלחה לי (ולכולם)!   :]
ורד