תה מרווה הוא משהו מיוחד. בפעם הראשונה שאתה רואה אותו, אתה
מריח אותו. אתה מריח אותו ומיד חושב על דשא, על פרחים, על
צמחייה. זה ריח טוב, אבל לא ריח של משהו שהיית שותה. אז אתה
מסתכל עליו שוב. מבעד לכוס הזכוכית השקופה, אתה מבחין מיד
בצבעו הירוק-בהיר של תה המרווה. זהו ניגוד עוצמתי לצבעו של תה
רגיל- אדום-כתום, מזכיר מייד את החום ואת הזמנים בחורף בהם
החזקת כוס כזו ונשפת עליה, מתחמם "לאורו" של התה.

מיישר את הראש ואוחז בידית הכוס. גם הידית חמה, אז עוזבים אותה
ומשאירים את הכוס על השולחן, שתתקרר, זה יראה לה. מחשבות
נקמניות על כוס התה, זה רק מוכיח שאתה באמת חולה. תמיד אמרה
לנו אימא "תה זה בריא, תשתה את התה מחר תרגיש כמו מלך". תופס
שוב את הכוס. הידית עדיין חמה, אבל למי כבר איכפת. עברנו דברים
קשים יותר מידית חמה של תה מרווה. מקרבים את הכוס לפה, ולפתע
האף מזדעק. הריח עדיין שם. כמו דשא אחרי הגשם, הריח של המרווה
לא נותן מנוח, חודר לכל פינה בראש. לוקחים לגימה קטנה מהתה.
הוא אמנם חם אבל בהחלט ניתן לשתות אותו. אלוהים, אפילו הטעם
שלו ירוק. טעם של מסטיק מנטה ישן מתפשט לך בפה ומתיישב על
הלשון, מסרב לקום גם כשמרחיקים את הכוס. לוקח עוד לגימה. הטעם
כבר פחות מוזר, מזכיר קצת את ממתקי הגומי הירוקים, אלו שתמיד
הוצאת מהחבילה כשהיית קטן. "הירוק זה למבוגרים", עוד ציטוט
נבחר מגן חובה. אם אוכל הוא ירוק, אתה לא אמור לאכול אותו, אלא
אם מדובר במלפפון. ברוקולי, תרד, רגל קרושה, סחוג- מאכלים
ירוקים הם למבוגרים. זה סימן להתבגרות שלך, אכילת דברים
ירוקים. סימן שעזבת מאחוריך את האוכל האדום, המזוהה עם "פטל",
עם "דובדבנים". ילדים אוהבים מתוק, מבוגרים אוהבים מנטה.
ומרווה.

התה כבר בהחלט סביל, לא חם מדי והתרגלת לטעם. אם היית ילד קטן,
אתה מודה בפני עצמך, כבר מזמן היית שופך את הגועל הזה וצורח
לקצת מיץ פטל. אבל כבר מבוגר, סיימת תיכון, עברת צבא, ולמרות
שאתה עוד גר עם ההורים, אתה מבוגר. החיים נמשכים, והעברת יד על
המצח החם שלך גם מרגישה את קו השיער שלך, שאתה יודע שכבר מתחיל
לסגת. אבא הקריח בגיל צעיר, ולמרות שלמשפחה של אימא תמיד היה
שיער שופע, את השיער ירשת מאבא. כבר גמרת חצי כוס, אתה מסתכל
על התה שנשאר מעלה אדים לחלל המטבח, מאדה את עצמו למוות. אם
תחכה מספיק זמן, או שייעלם כלל התה או שתישאר פשוט עם ספל גועל
קר. אבל כבר צריך לזכור, זה לא גועל, אלא תה. תה מרווה אפילו.