[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אריק שין
/
אלת המוות

קאלי, דורגה, ג'גדמבה,
אלת האהבה, המלחמה
והמוות,

מחסלת השדים,
יפה ונוראה
שליטת השאקטי - העוצמה
והקארמה - הגורל

היחסים בינינו תמיד היו סבוכים

מעולם לא הייתי חסיד גדול שלה.
מורד כנגד שלטונה,
מרים ידי בשליחיה,
מתריס תמיד כנגד גזר דינה.

והיא - תמיד הייתה ועודנה
הפטרונית הגדולה שלי
אמי הרוחנית

וסרובי זה - ללכת בנתיב שהיא מתווה
היה תמיד מקור מפלתי
המקור האלוהי לצערי.





זה היה קול צלצול של טלפון.
עניתי.
"תעזור לי,
אני בדרך הביתה,
אני לא מרגישה כל כך טוב".
קול חריקת בלמים,
קול פגיעת מתכת במתכת
ולאחר,
השיחה התנתקה.




דריה,
ים - היה משמעות שמה, בתורכית, אם אינני טועה.
אני לא זוכר הרבה מהתקופה הזו,
היא אפופת בשתיקה, בצער ובתחושת כישלון,
מכוסה במעטה ערפילי, דק, של עשן סיגריות,
שיחות על מהות החיים וים של קפה.

פגשתי אותה במקום העבודה החדש, אליו הגעתי.
היא הייתה נערה יפה, נמוכה, דברנית, בלונדינית, חברמנית.
לעזאזל, היא הייתה בלונדינית מטומטמת עם גוף של דוגמנית, שחשבה
שהיא אלה.

יש נשים שמסוגלות לדבר שעות על לא כלום ולא לומר דבר, ובכן היא
העלתה זאת לדרגת אומנות.
באיזשהו אופן היא הצליחה לבלבל לאנשים את המוח בלי להסגיר בין
הקשקושים שלה אף לא מילה אחת אישית, על איך היא מרגישה או מה
עובר עליה בפנים, אף פרט אודות עצמה.

אני, השתקן שלא מדבר עם אף אחד,
לא מתחבר עם איש, לא בוטח,
והיא, הקשקשנית שתמיד מדברת שטויות עם כולם,
מעשנת סיגריות בשרשרת בלי הפסקה.
אני והיא, שנינו - יחד,
הרעיון עצמו היה הרה אסון מלכתחילה.

התרחקתי מהם כמובן, אני לא סובל סיגריות ואני בכלל לא ביישן,
פשוט למדתי להישאר מחוץ לעניינים שלהם ולשמור על הטריטוריה של
השקט הפנימי שלי.

יכול להיות שהיא חשבה שזו מין פסיכולוגיה הפוכה
ואולי זה נכון ונשים תמיד רוצות את מה שהן לא יכולות להשיג,
אבל היא התחילה להטריד אותי, על בסיס יומי.
לפנות אלי בכל הזדמנות בדרישות לשלום,
לתזמן את ההפסקות שלנו כך שנצא אליהן יחד
ולנסות להרשים אותי במלתחה בלתי אפשרית
ששילבה בדים בשלל צבעי הקשת עם מחשופים ושסעים נדיבים
והרבה עור חשוף ושזוף.

מתעקשת להתלוות אלי,
לשבת לידי,
לכפות עלי את הקשקושים שלה.

אני משתדל להיות אדם מנומס,
משאיר את הגסות לאנשים הגסים.
החלטתי לנסות להתעלם ממנה, בעדינות,
אולי היא תעזוב אותי במנוחה.

אחרי שבוע ימים, כאשר ישבתי שם מולה,
עדיין לוגם את הקפה שלי ולא עונה,
והיא קשקשה משהו על חצאית חדשה,
שקנתה במכירת החיסול של המשביר לצרכן,
אומרת לי: "תראה"
ומדגימה כיצד השסע בצד מאפשר לירך חטובה להציץ בין קפלי הבד,
לפתות ולגרות.
הרמתי את מבטי לעיניה והתבוננתי הישר לתוך האישונים שלה.
ולפתע אזלו לה השטויות,
היא השתתקה ופשוט ישבה שם, שותקת וקפואה כמו חיה מפוחדת.

"אני נורא מפחדת, מפחדת כל הזמן", היא אמרה.
"ממה?" שאלתי.
"מהכל", היא ענתה. "אני חיה בחשש תמידי, שירצחו אותי,
שקודם יאנסו אותי ואחר כך ירצחו אותי וישאירו אותי לשכב באיזה
סמטה מטונפת.
אני לא מפחדת להישאר בחיים, נכה או חולה,
אני מפחדת מהמוות עצמו, מהדעיכה, מהכאב שבמעבר אל תוך האפלה.
לכן חשבתי, שזו בעצם בעיה פסיכולוגית, בעיה של ביטחון עצמי,
וכשראיתי אותך, קלטתי אצלך איזשהו שקט,
אתה לא מדבר רק בשביל למצוא חן בעיני כולם, כמו שאני עושה.
אתה נראה כאילו נוח לך עם הלבד שלך.
אני מפחדת להיות לבד.
רציתי לראות איך אתה עושה את זה,
חשבתי שאם אני אצליח לעשות את זה גם, אז אני אוכל להרגיש יותר
טוב עם עצמי."

"ילדה, אני לא מדבר עם אנשים מכיוון ששמעתי יותר מדי שקרים
וראיתי יותר מדי שטויות.
ואני יודע מה מונח מאחורי הדברים - כלום, מילים ריקות.
עדיף כבר לשתוק,
לא לבלבל לאחרים את המוח ולא לתת להם לבלבל לי את שלי."

"זה מאד לבד,לא?"
"בשורה התחתונה - את תמיד לבד.
נולדת לבד וגם תמותי לבד
וכל דבר רע שיקרה לך, יקרה לך כשתהיי לבד.
וזה שתתחבאי בין הכבשים האחרות בעדר,
לא ימנע מהן לדחוק אותך החוצה כשתהיי פצועה,
ולהניח אותך לזאבים,
כי זו דרכו של העדר."

"אתה ממש אכזרי, מה?"
"אני לא, החיים כן.
אני פשוט למדתי לראות אותם כפי שהם".

"אני בכל זאת אופטימית, למרות כל מה שעבר עלי,
ואני רוצה להכיר אותך יותר טוב,
אני חושבת שאתה בנאדם מיוחד." היא חייכה.

הבטתי בעיניה, מנסה לראות את מה שמונח מתחת לפני השטח.
"את בטוחה שזה מה שזה?
את לא מנסה להתחיל אתי או משהו?
כי למרות שאת ילדה יפה, אני לא בדיוק בראש של זה עכשיו,
יש לי כמה דברים אחרים שאני צריך לסדר."

"מה, אתה הומו?"
"יותר בכיוון של הומופוב", עניתי.
"איבדתי קצת את הביטחון שלי ביכולתה של אשה להיות חברה,
וסטוצים מעולם לא היה הקטע שלי."

"אני אשנה את זה", היא אמרה.
"איזה מהדברים?" שאלתי, "אני מקווה שאת לא מתכוונת להפוך אותי
להומו."
היא צחקה.
"לא. אני אחזיר לך את הביטחון בחברות,
ואולי נפתה אותך גם לאיזה סטוץ".

"אני בספק לגבי היכולת שלך לשנות משהו בעולם הזה".
"אני בטוחה", היא התעקשה.
"נראה", עניתי.

"גם לי יש נסיון לא כל כך טוב מהטיול שעשיתי בדרום אמריקה."
"התאכזבת מיכולתו של איזשהו גברבר להקשיב לקשקושים שלך בלי
לקנות אטמי אוזניים?" שאלתי.
"לא, התאכזבתי מיכולתם של זרים להיות בני אדם", היא ענתה.

"אתה יודע, כולם תמיד נוסעים לכל מקום אפשרי, אבל האנשים הכי
טובים, נמצאים כאן."
"אל תגזימי," עניתי, "יש לנו את מנת חלאות האדם המוקצבת לנו
במדינה הזו, ואנשים טובים - יש אולי אחד למיליון."

ההפסקה שלנו נגמרה, אבל מאותו יום משהו השתנה, לא התייחסתי
אליה עוד כאל הבלונדינית המטומטמת שהיא הציגה כלפי כל השאר,
וגם לא ניסיתי להתחמק ממנה בהפסקות.

אולי זה החמיא לי באיזשהו מקום שילדה כל כך יפה מחזרת אחרי,
מחפשת את חברתי, ואולי היה זה הכאב שבנשמתה, תמיד הייתי פראייר
של השילוב הזה, גוף אתלטי, שיער בצבע הדבש, עיניים ירוקות ומנת
ניסיון בכאב.
התחלתי לצפות להפסקות שלנו, למעט הזמן שהיה לנו יחד.

היא רצתה לנסוע לטייל בהודו - היא סיפרה לי יום אחד,
זה היה חלום חייה, המקדשים, הנזירים, הבאבות, השאנטי - כל
ההצגה כולה.
אבל היא פחדה.

"מה בדיוק קרה לך שם בדרום אמריקה?" שאלתי.
היא לא רצתה לדבר על זה, עד שיום אחד זה יצא החוצה, כמו פיסת
זכוכית שנשלפה מהפצע המדמם, שקופית טבעית חובקת תצלום של כאב:
"זה היה מקום קטן במכסיקו סיטי, בר שנכנסנו אליו בערב,
אני ועוד שתי בחורות שהתחברנו בדרך,
חזרנו ממסיבת טיילים, היינו קצת שיכורות וחיפשנו משהו לנשנש,
ואז ראינו את המקום הזה, 'נשב', מבפנים ריח של אוכל, אז
נכנסנו.
היה שם בחור ממש נחמד, חואן, שהצחיק אותנו וניגן על גיטרה
ושר.
כשכבר היה יותר בוקר מלילה ולא נשאר שם כמעט אף אחד, הוא הציע
ללוות אותנו לאכסניה.
הסכמנו.
באמצע הדרך הוא נזכר שהוא שכח את הגיטרה שלו.
הוא אמר שזה בגלל שסינוורתי אותו ביופיי.
הוא היה קצת שתוי ומתנדנד, אז לוויתי אותו לבר, שהיה סגור
כמובן.
הוא אמר שהוא מכיר את בעל המקום ושיש כניסה אחורית שפתוחה
תמיד.
הוא אמר שעדיף שאני אכנס אתו, כי כל מיני חלאות משוטטים
ברחובות.
כשהייתי בפנים הוא סגר אחרי את הדלת ונעל אותה.
שאלתי אותו מה הוא עושה,
בתשובה הוא נתן לי את הסטירה הכי מצלצלת שקיבלתי בחיים שלי.
הוא הוריד לי את הג'ינס, את החולצה ואת כל מה שהיה מתחת.
'הוריד' זו לא המילה הנכונה, הוא פשוט קרע אותם מעלי.
כשניסיתי לצעוק שיפסיק הוא פשוט הכה אותי על פניי וחסם את פי
בידו.
מעולם לא היכו אותי, זה כאב.
אז נשכתי לו את היד ובכיתי.
הוא היה שיכור וזה לא לקח לו זמן רב וכשהוא סיים הוא נרדם.
אני לקחתי את הבגדים הקרועים שלי וחמקתי משם, רועדת, בוכה
ומקללת את היום שבו החלטתי לנסוע, לעזוב את הבית ולטייל
בעולם.
עין שמאל שלי הייתה סגורה כמעט לגמרי מהנפיחות וממה שהצלחתי
לראות במראה הפנים שלי נראו נורא ואיום, פחדתי שהאף שלי שבור.
נכנסתי למקלחת ולא יצאתי ממנה שלושה ימים.

נתתי למים ולסבון לשטוף את הלכלוך, את הדם ואת הדמעות .
אבל הריח שלו, אני לא מצליחה לשכוח את הריח המסריח שלו עד
היום. התערובת המגעילה הזו של זיעה, לכלוך ובושם חמוץ וזול.
קרצפתי את עצמי עד שקרעתי את העור ועדיין לא הצלחתי להיפטר
מהריח.

וכל הזמן הזה התפללתי:
'בבקשה אלוהים, תעשה שאני לא אכנס להריון מהמפלצת הזו, בבקשה
תשמור עלי שהוא לא העביר לי שום מחלה, אני אעשה כל מה שצריך,
אני אהיה ילדה טובה, אני אחזור הביתה במטוס הראשון, אני לעולם
לא אשקר יותר, לעולם לא אריב עוד עם ההורים.'

התקשרתי הביתה, אמרתי שאני רוצה לחזור וביקשתי שישלחו לי
כרטיס. כשהוא הגיע לבסוף אחרי יומיים נוספים, לקחתי מונית לשדה
התעופה ולא עצרתי לרגע להביט לאחור.

כולם חושבים שבארץ מסוכן, פיגועים, מחבלים, תאונות בכבישים,
גשרי מכביה ואולמות חתונה מתמוטטים, תן לי לומר לך, 'ביחס ליתר
העולם - הארץ שלנו היא גן עדן'.

כל אחד מפתח לעצמו מודלים לגבי איך שהוא רואה את המציאות, אז
אני רואה את העולם הזה כמו ספארי, לעתים אתה מטייל להנאתך
בטבע, ולעתים אתה בסך הכל פיסת הבשר ששוחררה מחוץ לכלוב,
והאריות הם המטיילים סביבך חופשיים."

לא היה לי מה לומר, אז שתקתי והמשכתי ללגום את הקפה שלי,
מצמצם את עיני וחושב על מה שהיא אמרה.
והיא המשיכה לעשן את הסיגריות שלה,
מקפידה לקיים את ההבנה שהשגנו בעניין,
לנשוף את העשן תמיד ממני והלאה, להיות ביני לבין הרוח.
היא החזיקה את הדמעות בעיניה, לא נותנת להן להשתחרר ולזרום.
ואחר, הרגע חלף.

אחרי כמה דקות של שתיקה היא חייכה והתחילה לדבר שוב,
כאילו כלום לא קרה, כאילו סיפרה לי על חולצה שהוכתמה בכביסה.
"אני רוצה שתלמד אותי להילחם", היא אמרה לבסוף.
"מה את רוצה לדעת?" שאלתי.
"להילחם, להגן על עצמי, למנוע מהאירוע הזה לחזור על עצמו." היא
ענתה.

"חה..." הפטרתי בציניות.
"חשבתי לעצמי, כל הזמן הזה, מה לילדה יפה כמוך ולגרוטאה מצולקת
ושבעת קרבות כמוני. הייתי בטוח שאת רוצה ממני משהו ונראה
שצדקתי. כל הזמן הזה אמרת, שאת רוצה שנהיה חברים, כשבסך הכל
רצית את הדבר היחיד שיש לי לתת, את הידע שלי".

"זה לא נכון, אני רוצה שנהיה חברים ואני גם רוצה שתלמד אותי."
"באמת, ומה אני אקבל בתמורה לזמן שאקדיש לך ואסבול את כל
הקשקושים שלך?" הקנטתי אותה.
"דיברנו על סטוץ, זוכר?" היא הקניטה אותי חזרה.
"ואני אמרתי שאני לא מאמין בחברות עם אשה וגם לא בסטוצים,
זוכרת?" עניתי.
"אז מה אתה רוצה?" היא שאלה.
"לא חושב שיש לך משהו לתת לי," עניתי, "אבל אני אלמד אותך, אם
את באמת רוצה ללמוד."
"ידעתי שאתה בנאדם, מהרגע שראיתי אותך בפעם הראשונה, ידעתי
שאתך אני יכולה לדבר על הכל, ידעתי שנהיה חברים."
"יש תנאי", אמרתי.
"מה?" היא שאלה.
"אם את רוצה שנהיה חברים, אז אנחנו חברים, אבל אם את רוצה
ללמוד אז אנחנו לא חברים, אנחנו מורה ותלמידה וזה הכל." עניתי
וחזרתי ללגום את הקפה שלי.

"טוב, מה שתגיד", היא אמרה.
"לא! לא מה שאני אגיד, אלא בדיוק זה - מה, שאני אגיד, ואת
חייבת למצוא משהו שתתני לי בתמורה, אחרת אין לי מה ללמד
אותך."
"אני כבר אחשוב על משהו", היא אמרה, מאוכזבת מכך שקסמיה הנשיים
לא עובדים.

"בת דודה שלי קנתה כרטיסים לעוד חודשיים להודו ואני חייבת
לנסוע איתה".
התחלתי לצחוק.
"מה מצחיק?" היא שאלה.
"את באמת מצפה שאני אלמד אותך תוך חודשיים את מה שהקדשתי לו את
רוב חיי הבוגרים?"
"לא הכל, רק את העקרונות", היא ענתה.
"בשביל ללמוד את העקרונות תצטרכי שנתיים."
"אז מה?"
"אני יכול ללמד אותך טכניקה אחת, הטאי'-ג'יטצו, אבל היא עובדת
רק במקרים מאד מסוימים, אם תקפידי לשמור שהתנאים יתקיימו תוכלי
להשתמש בה תמיד, על כל אדם."
"אילו תנאים?" היא שאלה.
"הו, מדובר בעיקר במרחק של התוקף ובזווית ההתקפה", עניתי.
"אני לא מבינה."
"תדחי את הטיול שלך", אמרתי לה. וכך היא עשתה.
הדגמתי לה והסברתי את הטכניקה במשך שלושה חודשים.
והיא למדה, היא למדה כמו משוגעת.
ראיתי תלמידים רבים בחיי, אבל בחיים שלי לא ראיתי אדם כל כך
ממוקד מטרה על אומנויות לחימה כמוה.

לפעמים נפגשנו אצלי ולפעמים אצלה.
אני שכרתי קרוואן מוקף פרדס באמצע שומקום והיא גרה בדירת גג
בקומה עליונה של בניין שהיה שייך לאביה באמצע שוק הכרמל.




התקשרתי אליה בחזרה.
פעם - אין תשובה.
המתנתי חמש דקות, פעם שניה - עדיין אין תשובה.
פסעתי לרוחבה של החצר, כמעט כועס על חוסר יכולתי לעשות כל דבר
אחר.
ניסיתי פעם שלישית.
"הלו?" ענה לי קולו של גבר מבוגר עם מבטא יקה.
"דריה שם?" שאלתי.
"הבחורה הצעירה באוטו, שעשה תאונה, זה חברה שלך?" שאל האיש.
"כן", עניתי.
"היא להיות בסדר, לא בסדר לגמרי כי עיניים שלה מורחב והיא נראה
מעורפל, אבל היא להיות בסדר.
אתה חבר שלה?" הוא שאל בשנית.
"כן!" עניתי, למרות שזה לא היה מדוייק.
"תראה, אני ד"ר שוורץ, אני גר פה ממש לא רחוק מהצומת, איפה
הייתה התאונה, מייד באתי לבדוק מה קרה. היא איבדה שליטה על
אוטו והתנגשה בעמוד חשמל, ואוטו לא בסדר - הלך קאפוט, אבל אם
אתה לא בא לקחת אותה לבית חולים, אני מזמין אמבולנס, מה לוקח
אותה, היא לא יכול ללכת הביתה ככה, צריך להיות בהשגחה, בגלל
אולי יש זעזוע מוח", הוא אמר.
"תן לי אותה בבקשה", אמרתי. והוא נתן.
"דריה, את רוצה שאני אבוא לקחת אותך או שאת רוצה שהרופא יזמין
לך אמבולנס?" שאלתי.
"בשום פנים ואופן לא! תבוא לכאן, אני בצומת שמריהו, תיקח אותי
מפה, לא רוצה שום אמבולנס."
"תני לי אותו חזרה", אמרתי.
הודיתי לו והבטחתי להגיע תוך רבע שעה.
בדרך משם שאלתי אותה אם היא בטוחה שהיא לא רוצה לנסוע לבית
החולים לבדוק שאין לה זעזוע.
"אי אפשר לנסוע לבית החולים!" היא ענתה.
"מה זאת אומרת?" שאלתי.
"קח אותי הביתה, אני צריכה כמה דברים." היא אמרה.

"מה זאת אומרת אי אפשר לנסוע לבית החולים?" התעקשתי.
""הייתי אתמול במסיבה, שתיתי, איבדתי קצת שליטה ואז זה קרה
שוב."
"מה קרה שוב?" שאלתי.
"התמונות, של כל מה שקרה במכסיקו."
"אז?" שאלתי.
"היה שם בחור, בחור אחד שאני מכירה, הוא מביא לעשן."
"לא הבנתי, את לא יכולה לקנות לעצמך סיגריות?"
"לא. לא הבנת! אני מדברת על חשיש.
זה עוזר לי לשכוח, להירגע, לצאת מהפחדים. ואתמול היו לי הרבה
פחדים."

"תגידי, את מטומטמת או מה?"
"כנראה שכן, מטומטמת לגמרי.
כי אתמול לא עצרתי עם החשיש, אתמול הייתי צריכה עוד כמה דברים
כדי לשכוח.
אי אפשר לנסוע לבית חולים, כי הם יעשו לי בדיקת דם ויגלו את כל
החומרים האלה - וזה תיק במשטרה לכל החיים ואני לא רוצה שאף אחד
ידע."

כשעלינו במדרגות הבחנתי שהיא במצב הרבה יותר גרוע ממה שחשבתי
בתחילה.
היא התנדנדה כשהיא הלכה וידיה רעדו.
כשהגענו לבסוף לדירה, כל גופה רעד ופירכס.
השארתי עליה רק את התחתונים והחזיה וסחבתי אותה למקלחת.
בשונה ממה שהיא חשבה שיקרה שם - מקלחת של מים קרים - היה כל מה
שהיא קיבלה.

אחרי רבע שעה של מכות וסטירות וצעקות שחטפתי - עטפתי אותה
במגבת ונשאתי אותה חזרה לחדרה.

כל אחד עושה משהו מוזר בחייו כבן טיפש עשרה, ואני, לפני
שהתגייסתי לצבא התנדבתי בתחנת גמילה מסמים. יש כמה חומרים שאם
מערבבים אותם יחדיו מקבלים חומר שמאד מעודד את הבנאדם להקיא.
הכנתי לה את הקוקטייל ונתתי לה לשתות אותו.

השעות הבאות היו ממש לא נעימות.
היא הקיאה וצרחה ובכתה על כך שהיא הרסה לעצמה את החיים.
היא בכתה על כך שאיש לא יודע והתביישה ממה שאמא שלה תחשוב
כשהיא תגלה.
היא רצתה שיחבקו אותה ואח"כ היא התמלאה בכעס והחלה לחבוט בכל
מה שהיה מסביב.
היא רצתה "שיזיינו אותה, שידפקו לה את הצורה עד שהיא תגמור
ותמות" והיא בכתה המון.
אני התעלמתי מכל מה שהיא אמרה ורק המשכתי להגיש לה תה צמחים
כדי לנקות לה את המערכת.

היא הצהירה שהיא אוהבת אותי ורוצה להתחתן אתי ולעשות לי ילד,
שהפך לשניים, בן שיראה כמוני ובת חמודה ויפה כמוה.
היא ניסתה לנשק אותי והיה לה ריח איום ונורא מהפה.
כשהדפתי אותה מעליי היא חזרה לצרוח ונשבעה שהיא שונאת אותי הכי
בעולם,
כי אני לא נותן לה לברוח מהכאב ולמות.

וכשהיא נרגעה לבסוף ונרדמה - הטלפון שלה צלצל.
חשבתי לכבות אותו, אבל היא התעוררה והתעקשה לענות.
"אני מחכה לשיחה מידיד שלי, הוא לקח את האופנוע ועכשיו שהאוטו
נדפק אני אצטרך את האופנוע בחזרה." היא הסבירה.

זו הייתה אחת השיחות המוזרות ששמעתי בימי חיי.
"מה נשמע אחי?"
"איפה אתה? אתה מחזיר את האופנוע היום? אה, אתה רק ממלא בו דלק
ובא? תוך שעה? טוב."
היא ישנה ואני השגחתי, חלפה שעה וחצי והטלפון צלצל שוב.
"איפה אתה? החלקת עם האופנוע? אתה בסדר? האופנוע בסדר? טוב אח
שלי, אתה בדרך? טוב, תבוא."

עברה עוד שעה וחצי והיא התחילה להתאושש.
"הוא הרס לי את האופנוע, אני חייבת לראות מה קורה איתו, מה אני
אעשה עכשיו? איך אני אסביר לאבא שלי שתי תאונות באותו היום,
הוא בחיים לא יאמין לי."

"תגידי, מי זה הבחור? הוא נשמע לי קצת שתוי בטלפון."
"זה ידיד שלי מהמסיבה", היא ענתה בחטף.
"מהמסיבה של אתמול?" שאלתי.
"כן," היא ענתה.

"ולמה את נותנת את האופנוע שלך לבן אדם שהולך אתך למסיבה שיש
בה סמים?" שאלתי, "מילא האופנוע, אבל תראי מה קרה לך עם הרכב,
עם האופנוע, הוא יכל להיהרג."

"עם מה שהוא עשה לי - זה לא מפריע לי במיוחד", היא ענתה, דעתה
עדיין קצת מעורפלת.
"תעזבי - זה בסך הכל אופנוע, מה את משווה אותו לחיים של..."
עצרתי באמצע המשפט, קולט שאני מנהל ויכוח עם אדם שלא כל הברגים
אצלו מכוונים כרגע.
"טוב, לא נורא, נדבר על זה אחר כך", הפטרתי ומזגתי לה עוד תה
צמחים.

היא הביטה בי, חשקה את שיניה והחלה לצעוק:
"טוב בסדר, אם אתה רוצה לדעת, אז הטמבל הזה הוא הבחור שסיפרתי
לך עליו, ואתמול, אחרי שנכנסתי לאטרף ונגמר לי הכסף ולא היה לי
במה לשלם לו, הוא דרש שאני אשכב אתו בתמורה. ברור שלא רציתי,
כי סקס עם חלאה כמוהו זה בדיוק מה שרציתי לשכוח, אבל הייתי
צריכה את ה'סרט', אז הוא הציע שאני אתן לו את האופנוע שלי ליום
וזה בדיוק מה שעשיתי." היא סיימה לצעוק ופרצה שוב בבכי.

התיישבתי על הספה והבטתי עליה בתיעוב מעורב ברחמים.
לפני שהספקתי לומר דבר מה האינטרקום צלצל.
ניגשתי והרמתי את השפורפרת.
"כן?" אמרתי.
"דריה? זה שחר. הבאתי את האופנוע שלך. הוא בסדר גמור, זו רק
שריטה", הוא אמר.
"זה הוא", אמרתי.

היא התעקשה לראות את האופנוע במו עיניה ולהגיד לבחור כמה
מילים.
אני לא חשבתי שזה רעיון כל כך טוב, זה יכל לחכות.
אבל הייתה לה דעה די נחרצת בעניין, אז ירדנו למטה.

"אחותי, מה נשמע?" שאל בחור מרוקני גבוה עם ראסטות קלועות
בתסרוקת בוב מארלי.
"אחי, 'אני בסרטים', נתת לי 'סרט' רע אתמול, אני כל היום מקיאה
את הנשמה."
הם דיברו באיזושהי שפה שנשמעה כמו עברית, אבל הכילה איזשהו
קוד.
"וואי אחותי, מצטער, אולי את רוצה קצת 'פוף' כדי לתקן את
המצב?" הוא שאל.
עיניה נפערו והיא נעצרה - חוככת בדעתה משהו, מתנדנדת מעט, לא
יציבה עדיין בעמידתה.
צעדתי קדימה ותמכתי בה כדי שלא תיפול.
"שחר, תכיר, זה קסאנד."

עיניו זזו לעברי, כאילו קודם לכן לא הבחין כלל בקיומי.
אישוניו היו מורחבים לגמרי, כמו שני בורות שחורים בלא תחתית.
הוא מדד אותי מלמעלה למטה ולאחר תקע את ידו הימנית בכיסו, העלה
על פניו חיוך מסחרי והושיט לעברי את ידו השמאלית.
לא הושטתי את שלי והוא הביט על ידו המושטת בפליאה מעורבת
במבוכה, מתרחק צעד לאחור ומתכווץ מעט אל תוך צילו של הבניין.

"תקשיב, שחר, היא לא צריכה פוף היא צריכה מיטה." עניתי לו, לא
מפרש נכון את הדברים.
"אני דווקא... צריכה", היא ענתה בקול חלומי, "אבל אין לי כסף.
קסאנד, אתה יכול להלוות לי חמש מאות?" היא שאלה.

זה היה הרגע בו ירד לי האסימון.
'פוף'-אבקה, טיפש - לא פוף ישיבה, אלא סמים.
המטומטמת הזו תיקח עכשיו את מנת היתר שלה ובזה יסתיים הכל.
"לא פוף ולא כלום!" אמרתי לו וקולי רועד. "אתה לא רואה באיזה
מצב היא? קח את הרגליים שלך ותעוף מפה."

"ואני דווקא שמעתי אותה אומרת במפורש שהיא רוצה", הוא ענה לי,
מביט לעברה.
"את רוצה פוף? נכון בייבי, תעיפי את הטמבל הזה ואני ואת נעשה
חיים, מה שלא הספקנו לסיים אתמול".
שלפתי מנבכי העבר הלא רחוק את הקול הסמכותי, הרועם והתבוננתי
לו ישר באישונים: "לך כל עוד אתה יכול!"
הוא שלח את ידו השמאלית לאחד מהכיסים הרבים במכנסי הבאגי שלבש
ושלף משם גליל נייר כסף מקומט, מגיש אותו לעברה.
העפתי לו את הגליל מהיד.
הוא הביט בגליל הכסוף שהכיל את כל מה שהכיר וידע, פניו התעוותו
והוא שלף בידו השניה סכין ציידים ארוכה.
ככל הנראה היה לו בכיס חור פנימי והייתי צריך לדעת שסוחר סמים
לא יסתובב בלי הגנה.

הוא עשה צעד קדימה והכה מלמטה.
"אתה חושב שאכפת לי מהחיים שלי?" הוא צרח.
"אתה טועה, אני לא שם זין, בטח שלא עליך, טמבל."
חמקתי מההתקפה שלו.

"אני לוקח מהחיים - מה שאני רוצה
ויש לי את הכוח לתת לאחרים את מה שהם רוצים.
ואם הם לא רוצים - אני גורם להם לרצות."
הוא תקף שוב, משסף מבפנים החוצה.
זזתי לצידו האחר.

"אז בוא נראה אותך,
בוא טמבל,
היא - שייכת לי!
לא מהיום, לא.
כבר מזמן.
מתי שאני ארצה,
היא שלי - לתמיד".

אני נשבעתי שלא אעשה זאת יותר, אני הבטחתי, לעצמי ולאחרים.
וכעת הייתי צריך להחליט.
ובזמן שרקדנו
בין ערימת האשפה לבין האופנוע השרוט ודלת הכניסה לבניין,
היא ישבה על המדרכה,
אוספת את ברכיה לחזה ובכתה כמו ילדה קטנה.




מצאתי אותו באמצע הכביש,
ברחוב שמצדו האחד בניינים ומצדו האחר שדה גדול.
גור ארנבים קטן וצהבהב.
הוא עמד שם קפוא, מכונס בתוך עצמו, ממתין לגורלו
שיתגשם.
התקבצו שם חמישה חתולי רחוב,
סובבים, מרחרחים, מרגיזים האחד את השני, מהסים כמו נחשים,
שולחים את ציפורניהם כדי להקיז את מנת הדם הראשונה.

גודלו היה כשל מחצית כף היד,
אוזניו הארוכות נצמדו בפחד לפרוותו הבהירה,
אפו מתנשם במהירות וכל גופו רועד.

כשהתקרבתי הם פינו לי דרך, נמלטים לכל עבר,
נסוגים בפחד מפני החיה הגדולה יותר,
מוותרים באי רצון על ארוחת הערב המאוחרת.

כמו רוח הנושבת כנגד הגורל,
הרמתי אותו בכף ידי ולקחתי אותו משם.

במשך הימים הבאים טפטפתי לפיו חלב פושר עד שחזר אליו מעט כוח
והוא החל להתנועע בכוחות עצמו.
בלילות הוא ישן בקופסת נעליים, שריפדתי בחולצה ישנה ובימים הוא
היה מכרסם גזר וחסה, חוקר את הפינות הנסתרות מתחת לרהיטים בבית
ומשחק בתופסת עם כדורי צמר.

לאחר שבוע ימים הוא נראה הרבה יותר טוב וקיפץ מסביב כמו סרט
מצוייר.
הייתי בטוח שהוא הולך להיות ארנב גדול ושמן וממש מרוצה
מהחיים.

באחד הימים היה שרב,
ולמרות שהיו לו כלי מים וחסה קרירה
הוא עדיין היה גור קטן.
והחום היה יותר מדי עבורו.
הוא נשכב באחת הפינות הקרירות וסרב לצאת משם.

כשחזרתי הביתה מהעבודה מצאתי אותו מסתתר שם, שוכב על צידו.
הרמתי אותו בידי והוא החל לפרכס.
ניגבתי אותו במטלית עם מים קרים, מנסה להחיותו,
אבל זה כבר היה מאוחר מדי.
הוא פרכס פעם אחת אחרונה
ולבו הקטן הפסיק לפעום.

עבורי זה היה הרגע,
הרגע בו הבנתי,
שאני יכול להילחם כנגד אלת הגורל, כמה שארצה.
אני יכול לדחות את גזר דינה,
אבל את המוות - אני לא יכול לנצח.




זה היה לפני שנים,
נפצעתי בתחרות, אבל מרוב אדרנלין לא שמתי לב לכך.
כל הדרך הביתה, ניסיתי להשכיח את הכאב באמצעות מחשבות על הסרט
שלקחתי בספריית הדיוידי.
זה יעבור, זה תמיד עבד עד היום.
קצת קומפרסים קרים, קצת קומפרסים חמים, אולי איזה עיסוי טוב,
וזה יהיה מאחורי.
הרמתי את הטלויזיה ונשאתי אותה למרפסת.
החוליות שהטרידו אותי קודם לכן, כל הדרך בנסיעה, זזו כעת.
חשתי כאילו מישהו מכה בי בפטיש.
התמוטטתי על הספה, והעולם הפך לערפל חשוך.

כשהתעוררתי, לא יכולתי להזיז את הרגליים.
הכל נעלם שוב.
כשפקחתי את עיני לאחר מכן - שכבתי במיטה וראיתי אותו מנגב את
מצחי עם מטלית לחה.
שכבתי שם כמו בול עץ, חש את הברקים יורדים לעבר כפות רגלי.

הכרנו באחת העבודות הקודמות שלו,
הוא היה טיפוס די פשוט, משפחתי, שקט, לבבי,
והוא אהב שח.
הייתה תקופה שהוא נאלץ לעזוב את הבית ועזרתי לו לשכור את
הקרוואן הנטוש שהיה צמוד לשלי במחיר של כרטיס אוטובוס חודשי.
היה בזה משהו מאיבוד הפרטיות והשקט, אבל זה עזר לו לסדר את
הראש ואני זכיתי בשותף וחבר.
אחרי זמן הוא קיבל בירושה דירה ועבר לגור הרחק.

הוא בא לבקר אותי מדי פעם,
היינו אוכלים ארוחת ערב מאוחרת,
משחקים מערכה או שתיים ומדברים עד שנרדמנו.
לפעמים הוא בא לבד, לפעמים הופיע עם בחורה תלויה על זרועו,
לפעמים עם שתיים.
הפעם הוא הגיע לבד.
הוא לא ידע מה קרה, הוא חשב שפשוט נרדמתי על הספה.

זה לא לקח יום אחד, זה היה יותר כמו שבוע.
הם חיכו בעבודה לראות לאיזה צד יפלו הדברים וכששמעו שאני לא
מסוגל ללכת - הם איחלו לי החלמה מהירה ושלחו לי מכתב פיטורין
בדואר רשום.

אלו היו מספר חודשים לא קלים, שבהם לא ידעתי אם אי פעם אלך
שוב.

אחרי חודש של דאדוא בין אורתופדים שרצו לעוט על ההזדמנות לנתח
לי את עמוד השדרה בהליך שסיכויי ההצלחה שלו נעו בין 40 ל-50
אחוזים, פיזיותרפיסטים, שרצו לעשות כמה שפחות, כי במכון בקופה
הם מקבלים גרושים לעומת המכונים הפרטיים בהם יכלו, אולי, אילו
היו פונים לעבוד בהם, להרוויח הון תועפות, כירופרקטיקנים שהסבו
לי הרבה כאב, דרשו הרבה כסף ותוצאות טיפוליהם התבטלו לאחר מספר
שעות, והמון הילרים שונים ומשונים, שהבטיחו שהבעיה תתרפא, אבל
חוץ מלגרום לי לחוש עקצוצים נעימים בכל הגוף ולמצוץ ממני את
שארית הכסף שנותר לי - לא עשו דבר, הפכתי די נואש.
ככל שעבר יותר זמן והתוצאות אחרו לבוא - נכנסתי למצב חדש, שלא
הכרתי עד כה.
יש שיקראו לזה נחישות, יש שיגידו שזו התכוונות למטרה אחת.
היום אני קורא לזה בשם האמיתי של מה שזה היה - 'פאניקה'.

אני תמיד הייתי אדם אופטימי,
באמת האמנתי שזה רק עניין של ימים,
שאם אעשה את מה שצריך, אם רק אמצא את פתרון הקסם שאיש לא מצא
מלבדי אוכל לרמות את המערכת המטורפת, לעקוף את כל הפקק מימין
ולחזור במהירות לעמוד על רגלי כקודם.

אף אחד לא רצה להעסיק מאבטח אישים נכה
והביטוח הלאומי הבטיח לבדוק את ענייני
ולסבסד חלק מהטיפולים.
הבטחות לחוד וכסף לחוד.

במרוץ המטורף אחר התרופה,
אחר הטיפול הפלאי שיפתור את הבעיה,
הכסף אזל ולא נותרה לי פרוטה.
לא למרפאים, לא לדלק, אפילו לא לשכר הדירה.

היא לא עזבה אותי מייד, זה לקח לה חודשיים.
"אני אוהבת אותך, אני לא יכולה לחיות בלעדיך. אני אשאר אתך
ואטפל בך עד שתחלים." היא הבטיחה.
"את בטוחה?" שאלתי, "כי קצת קשה לי עכשיו ואם את לא יכולה או
לא רוצה, אני אקח הלוואה או משהו, קשה לי להודות בזה עכשיו אבל
לא נראה לי שאני אצליח להסתדר לבד."
"אני בטוחה, אני אוהבת אותך", היא אמרה.

אני מניח שזהו תהליך טבעי אצל נשים.
כשאתה רואה את האלוהים שלך הופך לכלום.

וחודשיים מאוחר יותר היא התחילה לשיר לצליליה של מנגינה אחרת
לחלוטין. לפתע החלו לעלות אצלה כל מיני סיבות חדשות וישנות:
שהיא עדיין לא טיילה את הטיול הגדול שלה,
שהיא רוצה להיות עורכת דין וזה עולם שונה לחלוטין מהעולם שלי,

שאבא שלה לא יסכים לקשר בינינו כי אני בשונה ממנה לא מרמת אביב
ג', לא גיאוגרפית ולא כלכלית.
אמרתי לה מה היא יכולה לעשות עם אבא שלה, אם זו דעתו עלי כעת:
לתחוב אותו לתחת שלה.

אדם צריך להיות כנה עם עצמו ולדעת מתי זה נגמר.
ולבסוף זה אכן נגמר.
שחררתי אותה.

"אנחנו צריכים לדבר", אמרתי.
"אני לא רוצה ללכת, אבל אני חייבת, נדבר בפעם אחרת." היא אמרה,
נמנעת מהשיחה כהרגלה.
"יש מסיבה של חברים של ההורים שלי...- אני אחזור אח"כ, אולי.
אם אצליח לחמוק מההורים שלי".

"לא. את לא תחזרי!" עניתי.
"דווקא אולי - אני כן אחזור." היא אמרה.

"לא! את הולכת עכשיו ואת לא חוזרת. וזה לא בגלל שזה הוא רצוני,

אלא בגלל שאת עוד לא מבינה את משמעותן של המילים שאת מפזרת כמו
צ'קים בלי כיסוי.
'חברים', 'אהבה', את לא יודעת מה זו 'נאמנות'.
בשבילך אלו רק צעצועים שאת משחקת איתם על קצה הלשון, אבל ברגע
שזה נהיה קצת קשה וצריך לשים על השולחן את כל מה שאמרת, כל מה
שהבטחת, אז את בורחת למסיבות שלך.
יופי.
ונמאס לי לשמוע למה אנחנו לא מתאימים. כשהייתי על הרגליים -
השמש זרחה ושקעה אצלי בתחתונים - ועכשיו כשאני לא יכול לקום
מהמיטה בלי קביים וזקוק לעזרתך, עכשיו כשאני חלש - אז אנחנו לא
מתאימים?
אני לא רוצה לראות אותך יותר!
ואני אהיה זהיר מהיום להאמין להבטחותיה של אשה.
אני מצטער על היום שבו נפגשנו
ואני מקלל את השנה שבזבזתי עלייך."
היא עמדה שם עם ראש מורכן, כמו כלבלב נזוף ובכתה.
"אל תדאגי לי, זה ייקח עוד קצת זמן, אבל אני אעמוד שוב על
הרגליים.
אבל את מה שהבטחתי לך אני לא אקח, אם אי פעם תסתבכי במשהו
למעלה מראשך - אני אהיה שם, אני אבוא לעזור כפי שהבטחתי."
(וגם זה קרה, אבל זה שייך לסיפור אחר לחלוטין.)

היא ניגבה את הדמעות, הביטה בי מבט אחרון והלכה משם למסיבה
שלה, בלי לומר דבר.

לא ידעתי מה לעשות כעת.
כשאתה מצליח וחזק - כולם רוצים להיות חבריך,
אבל כשאתה נופל - אתה יכול לקבל זווית שונה לחלוטין על הטבע
האנושי.

מצאתי איזה הילר שהבטיח לי, שזו בעיה של עצבים וחסימה
אנרגטית.
"יש לך שם מבנה עכבישי שחור". הוא אמר בשפתו שלו.
"כמה טיפולים?" שאלתי.
"אני לא יכול להבטיח, אין אחריות בעניינים האלה", הוא ענה.
"כמה?"
"אולי חמישה, אולי עשרה".

"כמה כל טיפול?" שאלתי.
"מאתיים", הוא ענה והשפיל את עיניו.
"קח אלפיים עכשיו, אבל, אם זה לא יעבוד אני רוצה מחצית הכסף
חזרה", דרשתי. אופטימי, אבל למוד ניסיון.
היה שיפור כלשהו והוא שכנע אותי להמשיך עוד עשרה טיפולים.

פתחתי את החסכונות שלי כבר מזמן וכעת לא נותר מהם הרבה.
כך נפרדתי מהכסף האחרון שנשאר לי.

במשך חודש, כל עוד קיבלתי את הטיפולים הרגשתי הרבה יותר טוב.
כשנגמר לי הכסף נגמרה גם ההרגשה הטובה.
לא פתרון לבעיה ולא נאדה.

כסף לשכר דירה - גם נאדה.

איך יכולתי להיות כל כך אופטימי, להאמין, שהנה עוד מעט זה
ייגמר,
עוד מעט אני חוזר לעצמי שוב.
מטפס מתוך הבור העמוק הזה ושואף אוויר הרים צלול, כפי
שהתרגלתי, כפי שאהבתי?

כל החברים שהיו לי אי פעם בצבא,
גרים בבית עלמין ירקון, מריחים פרחים, מהכיוון של השורשים.
כך שבאמת לא היה לי למי לפנות.

הוא הגיע עם הרכב שלו, העמיס את כל הדברים שהיו שלי,
את כל תכולת הדירה שלי ולקח הכל אליו.
לבסוף זה נעשה בשיטה הקונבנציונאלית הישנה והקשה.
נדרשו שמונה חודשי מנוחה ושעות של תרגילים מפרכים בשיקום בבית
לוינשטיין. עד שחזרתי לעמוד זקוף.

מצאתי עבודה ושכרתי מקום.

לפני שהלכתי משם,
שמתי לפניו את המחשב הנייד שלי, את הפאלם, את המצלמה
הדיגיטלית, את צמיד הזהב שקיבלתי ליום הולדתי השמונה עשרה, כל
רכושי עלי אדמות, ודחפתי את כל הערימה על השולחן - לעברו.

הוא הביט בהם,
הביט בי חזרה,
חשק את לסתו בכעס
ולאחר צמצם את עיניו וחייך.
הוא הדף אותם ממנו והלאה,
אמר לי רק משפט קצר: "תפסיק עם השטויות שלך! אנחנו חברים ואין
לזה שום קשר לדברים האלה." וקם להכין קפה.

אחרי שסיימנו לשתות הוא עזר לי להעמיס את יתרת דברי על הרכב,
אחזנו האחד בזרועו של האחר ולאחר התחבקנו.

החברה שלו עמדה בצד ובכתה,
כשנכנסתי ללאנטיס השחורה, שקיבלתי בעבודה החדשה שלי ונסעתי
משם, עוזב את 'ג'סי כהן' - אחת משכונות הפשע והמצוקה הקשות
בארץ, המקום בו גר כל חייו, האדם, שהציל את חיי.




ישנו מקום, בו פזורים היום שברי אבנים צבעוניות ומפויחות, סביב
מגדל מנותץ.
פעם, לפני מספר שנים, בדרום הרצועה, עמד שם כפר קטן ובאמצעו
מסגד.
בכל פעם שהיה עובר שם סיור שלנו הם היו יורים עלינו ממטולים
נגד טנקים.
הפיקוד הזהיר את ההנהגה המקומית, שאם התופעה תישנה אנחנו נאלץ
להפגיז את המבנים.
כנראה שלא היה להם אכפת, או שלא היה להם משהו יותר טוב לעשות,
או שהם באמת האמינו בכל הסיפור התלוש של הבתולות וגן העדן, כי
הם רק הגבירו את תדירות הפעילות שלהם במקום.

לא משנה כמה פעמים הפגזנו את המקום, לאחר יומיים שלושה, הם שוב
היו שם.
והאזרחים המטופשים המשיכו לחזור לשם בעקשנות, כאילו שלא רצו
לחיות, או שהתרגלו, או שפשוט לא היה להם לאן ללכת.

שוב ירי, שוב נפגעים, שוב פיסות בשר שחזרו לארץ בשקיות פלסטיק
שחורות, שוב פגישות עם האימהות, החברות, בני המשפחה, המבטים
המושפלים, שלעולם לא נפגשים עם המבטים החודרים והעיניים
הדומעות.

ניסינו ליירט אותם עם זוג מסוקים, שקיבלנו בהשאלה מחיל האוויר,
והם פשוט הורידו את שניהם עם סטינגרים, מה שלימד אותי לקח מאד
חשוב, לא לזלזל באף אדם, יראה עלוב וחלש ככל שייראה.

לפגישה שזימן אלוף הפיקוד הגענו, אני, סיג'יי מ-29, יואב מ-13,
רם ממגל"ן ועוד כמה שמות ופנים, שידעו כיצד לטפל בבעיות
שכאלה.
למחרת הם ירו שוב, אבל הפעם, הסיפור היה שונה.

בלילה, הנחנו סביב הכפר מטענים ומיקשנו כל דבר שהיה אפשר לחבר
אליו ניצרה.
וכשהחלה ההפגזה שלנו הם נמלטו משם כמו עכברושים.
סדרת התפוצצויות, המנהרות בהן הסתתרו עם הנשים והילדים והכל -
המבנים קרסו אל תוך האדמה ממנה עלו.
הכל נגמר.

למחרת, לאחר שצילמו וזיהו את הגופות,
אחרי שהמודיעין אסף את מה שניתן היה לחלץ מהמקום,
עברו שם כמה דחפורים ושיטחו את הכל עד עפר.

היום זהו מקום בו פזורים שברי אבנים צבעוניות ומפויחות,
המקיפים מגדל מנותץ.




כפר הרוס,
נערה ששמה ים,
גור ארנב,
חבר שהיה אדם,

ושחר, סוחר הסמים, שסוע מכף רגל ועד ראש,
מפרקתו שבורה
וגופתו מבצבצת מתוך פח זבל עירוני ירקרק.

וקאלי השחורה,
דורגה,
אלת הקרמה ואדונית הגורל,
אמי הרוחנית,
אלת המוות,

מנידה לעברי בראשה,
בהבנה,
בתוכחה,
בשביעות רצון,

כמו אומרת:
"אמרתי לך...
לעולם אל תאמר
'לעולם לא',
לעולם"

ואז מסבה ממני את פניה
מפנה לי את גבה
ופוסעת משם,
אל תוך משב רוח מזדמן.

עד הפגישה הבאה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מחקר מגלה:
כניסה לבמה חדשה
מחזקת את שרירי
יד ימין


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/9/05 11:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אריק שין

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה