היה לי אבא גדול וחזק עם שיני זהב,
שנראה נחמד עד שהוא פתח את הפה.
נכון ששיער ורוד זה לא דבר שיש לכל אבא, ובטח שלא קעקועים
שמכסים את היד.
אמא תמיד הבהירה לי שאין לה מושג מה מצאה בו, ומיהרה להוסיף
שהוא אוהב אותי וזה מה שהכי חשוב.
כי אבא זה כמו אוטובוס, בא כשלא צריך והולך שאפשר.
לא משנה שגם אוטובוס דורס, כל מה שהוא צריך זה להתניע,
אוטובוס עושה הרבה רעש ותמיד לוקח אותך למקומות שלא רצית להגיע
אליהם, ומפיל אותך בסיבובים, בדרך כלל על נשים זקנות, בטעות
כביכול.
הדבר היחיד שהיה רק בו זה את היכולת לעשות קסמים. מין אוטובוס
קסמים עם נהג משוגע.
ואפילו בשבוע הראשון בכלא, וגם אחרי חמש שנים, ושש... ושבע...
לא הלכנו לבקר אותו, והדבר היחיד שעניין אותי היה, אם השיער
שלו עדיין ורוד.