כבר מזמן שהפסקתי לחייך באמת.
מסכת השפיות שלי הולכת וקמלה.
נמאס לי לשחק בצד הבטוח,
כדי לא להיפגע.


מגוון צבעים עטפו אותי פעם,
מכחול גדול וחסון החזיק אותם,

צייר חזות מושלמת,
שהחזיקה אותי שנעלמת

אבל כאילו איתך,
גם היא נמוגה לה אט אט אל ישימון הכאב.

אבל עכשיו הוא נשבר.
הוא חסר כוחות-המכחול שלי
עם הזמן הוא איבד אותם.
והצבעים שלי,
הם דוהים ונמחקים.


אני מתעקמת
כבר לא יציבה

השורשים שלי יצאו ממקומם

קשה לי לפקוח את העיינים.
להיות ערה למציאות שחלה עלי.
אתה לא באמת,
אפפעם לא היית.


אני נחנקת, כואב לי בגרון
שכחתי איך נושמים באמת.

אני אוהבת,
רק מה שבטוח.
רק מה שלא יכאיב לי
מה שלא יגרום לי לבכות לעולם.
מה שיתמסר אלי ללא פשרות, ויאהב אותי ללא הפסקה, עשרים וארבע
שעות ביממה,
שבעה ימים בשבוע.

לפחות מנסה לאהוב.


כואב לי לחייך.

אני דוחפת אצבע
רוצה להקיא אותי,
אותך,
אותנו,
ממערכות הגוף שלי.
לנטרל אותנו.
לשכוח.

את המגע השמיימי שלך
את החיוך הרך שלך
את האהבה האינסופית שחלקנו
את החיבוק האיתן שלך
שעטף אותי כמעט בלי מקום לנשום
שחצץ ביני לבין כל הרע בעולם הזה.

את התחושה המושלמת,
את האהבה שלי
אליך

את זה שלימדת אותי,
לאהוב את עצמי
ללא כל תנאים
לאהוב את התחושה של לקום בבוקר
ולהתמכר לזה.

סוף סוף.

אני מקיאה
ואתה נשאר

חלקיקי הריח שלך עוטפים אותי לילה לילה
לא רוצים להרפות

הם לא ירפו.

הפסקתי להאמין,
בעצמי,
בכולם.

הפסקתי לחייך
להתרגש
לאהוב
לשמוח.

אני לא יודעת איך לתת להם להיכנס,
לנסות להבין.
אני ריקה

צבועה
קרה

ללא כל רוח חיים.