זה התחיל כמו סיפור אהבה רגיל, בן אוהב בת, בת רוצה להשאר
ידידים, בן חותם על M16  ורוצח 15 אנשים. אבל איכשהוא משם הכל
הסתבך.
האמת שזה קרה באשמתי, ידעתי את זה כשחסלתי את הזקנה על הכסא,
זה היה הכדור האחרון ואני נשארתי לבד. לא חשבתי על הרגע שאחרי.
זה מה שטוב ברציחות ההמוניות האלה, לא צריך לחשוב על ההשלכות
של המעשה שלך כי אתה ממילא תמות. אך אני בטפשותי בזבזתי את
הכדור האחרון על הזקנה המחורבנת הזו ולא נותר לי כדור בשביל
עצמי. הבנתי שפשלתי, אבל צריך להבין אותי, אחרי הכל אני די
טירון בעניינים האלה. לאחר הערכת מצב מהירה הבנתי שאני צריך
להשאר במקום ולתת למשטרה לחסל אותי. אז חיכיתי. אחרי חצי שעה
של ציפייה הם סוף סוף הגיעו. ניידת אחת שבתוכה שוטר זקן שנראה
בדיוק כמו השומר שהרגתי בכניסה לביה"ס. מעניין אם הם היו אחים,
כי זה יכול לעצבן אותו.
"עצור" הוא צעק לי, חצי בפיהוק. אבל אני הייתי נחוש בדעתי
לחטוף כדור, אז התחלתי לרוץ לעברו. בעודי רץ הוא שלף את האקדח,
כיוון ולחץ על ההדק. עצמתי את העיניים, פתחתי אותם, אני עדיין
חי. הוא החטיא אותי בשלומיאליות שהפתיעה אפילו אותי. המשכתי
לרוץ, בתקווה שהוא יצליח יותר בפעם הבאה, אבל הוא לקח את
ההחטאה הרבה יותר קשה ממני והתחיל לברוח.
בשלב הזה כבר הייתי די נואש. ברור שמהמשטרה לא יצא לי כלום,
יצאתי החוצה והתחלתי לרוץ. רצתי כמו שלא רצתי בחיים, אחרי חמש
דקות נפלתי, לא יכולתי יותר. שכבתי שם, באמצע הכביש הראשי,
לפחות שעה ואף אחד לא בא לעזור לי. החלטתי שאני צריך להסגיר את
עצמי, ניגשתי לתחנת המשטרה הקרובה. בדלפק היה פקיד מנומנם.
נגשתי אליו ואמרתי "הרגע רצחתי 15 אנשים, אני רוצה להסגיר את
עצמי". הוא הסתכל עלי בעייפות ואמר "אנחנו סגורים עכשיו, אתה
מוזמן לחכות פה עד 4." החלטתי לחכות. התיישבתי על הספסל הקרוב
ונרדמתי מייד. בערך ב-5 התעוררתי, יד גסה דחפה אותי. "אתה
הבחור שרצח 15 אנשים, נכון?" שאלה שוטרת שמנה וגסת רוח. "זה
אני" אמרתי, "אתה עצור, בוא איתי".
היא לקחה אותי לתא מעצר קטן, נתנה לי לחתום על כמה טפסים
והלכה. ישבתי שם, מקלל את הזקנה על הכסא, אם לא היא הייתי
עכשיו בעולם טוב יותר. בעצם, אם אני חושב על זה, לגן עדן בטוח
שלא היו מקבלים אותי וקרוב לוודאי שהייתי נצלה בגיהנום. המחשבה
שאני אלך לגיהנום די דכאה אותי כי בטח יהיו שם הרבה ערסים ואני
שונא ערסים. נזכרתי בכל המתאבדים של החמאס שמקבלים 70 בתולות
בגן-עדן, מעניין אם אני יכול להחשב שאהיד אם אני לא מוסלמי,
אני מניח שזה לא משנה כי אני הרי לא מת.
למחרת קבלתי עיתון, בעמוד הראשון היתה כתבה על הרצח עם הכותרת
הדי צפוייה "זוועה בתיכון". למטה תואר הסיפור בתמציתיות עלגת
ובצד ימין הייתה תמונה שלי. לא ממש אהבתי את התמונה, היא הייתה
כזו שמחה ועליזה מהטיול שלי ביוון עם כל החברה, אני חושב שזו
התמונה היחידה שלי שבה אני מחייך, כי תמיד התגאיתי בתמונות
אפילות כאלה שבהן היה לי פרצוף מיוסר. ממש תמונות של רוצח
מטורף. והם בחרו דווקא את התמונה ההיא מיוון.
אחרי שבוע במאסר ההורים שלי בקרו אותי. אמא שלי כל הזמן בכתה,
היא ישבה מולי במשך קרוב לשעה ובכתה. אבא שלי לעומת זאת לא
הפסיק לקלל ברוסית, מה שממש מפתיע לאור העובדה שהוא מרוקאי.
חוץ מזה השיחה אתם הייתה די שגרתית. מסתבר שכשאתה מדבר עם
ההורים שלך, זה לא משנה אם אתה יוצא לטיול לכנרת או נכנס לכלא
על רצח המוני, השאלות, וגם התשובות, זהות.
"מה נשמע?" הכל בסדר.
"הכל בסדר?" כן.
"איך אתה מרגיש?" טוב.
"איך האוכל?" טוב.
"אתה צריך משהו?" לא.
בסוף השיחה קמתי וחבקתי אותם. לחשתי לאמא שלי "אני מצטער" בתוך
האוזן. מעט מידי ומאוחר מידי, אני יודע, אבל הרגשתי חובה להגיד
את זה בשבילה. בסה"כ אני בן די טוב רוב הזמן והרגשתי רע
כשראיתי אותה בוכה. היא התחילה לבכות יותר חזק וחבקה אותי
חזק.
לאחר חודש ארוך התחיל סוף סוף המשפט שלי. זה לא שהיו לי תקוות
להשתחרר אבל היה נחמד לצאת קצת מהתא, לא יצאתי הרבה לאחרונה.
למשפט עצמו לא ממש התייחסתי, התובעים בלבלו את הראש על ראיות
ושטויות אחרות כשאני העברתי בראש את כל הפרקים של סיינפלד
מהסוף להתחלה.
לקראת סוף המשפט קראו לי לדוכן. "בני אליוט, מספר אישי
7064822. ב11.11.2001 נגשת לחתום על נשק שבו השתמשת כדי להרוג
15 אנשים. האם אתה מודה?" דממה השתררה באולם. "לא" אמרתי
בהחלטיות, חיוך אירוני מתפשט על שפתי. "אתה בעצמך הודית במעשה"
הזדעק התובע. "נכון, אבל זה לא המספר האישי שלי". התובע החוויר
לרגע, אך התעשת במהרה "אבל בצעת את הרצח נכון?". "לא, איך
יכולתי? הרי לא היה לי נשק". התובע נכנס לפניקה, הוא זימן את
הנשק התורן ושאל אותו אם באתי לחתום על נשק.  "אתה חושב שאני
זוכר?" צחק הנשק, "כל יום עשרות אנשים חותמים על נשק, חלקם
אפילו לא חיילים. לפחות חצי מהם לא מחזירים אותו מעולם. איך
אתה חושב שאני אזכור את הבחור שלך?".
התובע עוד ניסה כמיטב יכולתו, הוא זימן עשרות עדים מומחים
שהסבירו בפרוטרוט עד כמה הצבא מטומטם ואיך טעות כזו סביר,
ואפילו ודאי שתקרה, אך זה לא שינה דבר. בשורה התחתונה לא אני
חתמתי על הנשק. אחרי חודש זוכיתי מחוסר ראיות. בעתון קראתי
שאיזה ממרמניק מסכן, שלרוע מזלו מספרו האישי היה 7064822,
נתפס, נאסר ונשלח לכלא ל15 מאסרי עולם. בינתיים חזרתי ליחידה
שלי. כולם היו מאוד נחמדים, גם אנשים ששנאו אותי חייכו
והתעניינו בשלומי. מסתב שבני האדם מאוד נחמדים אליך אחרי שרצחת
15 מהם.
אחרי שבוע חתמתי על נשק, הנשק אפילו לא לקח מספר אישי הפעם, רק
חייך ושתה עוד קצת וודקה. הסתובבתי בתחנת האוטובוס ויריתי בכל
מי שהיה שם. פתאום ראיתי זקנה על כסא, שנראתה דומה לזקנה
הקודמת, כוונתי את הרובה ואז עצרתי. נשאר לי רק כדור אחד.