קיץ. ערב. שקט המופר קלות על ידי צרצר נחבא. החום מעיק והלחות
שוברת שיאים. שמיים זרועי כוכבים וחצי לבנה תלויה מעל, בוזקים
אורם  הרך לעבר רכסי הרי ירושלים.
המוני "חומיינים" צובאים ומתדפקים על חלונות מרושתים, מבקשים
להשתחל  פנימה לתוך חלל הבית המואר דרך חרכים זערוריים במסגרות
התריסים.
"אבבבבבאאאאא. אבבבבבאאאאא. אבבבבבאאאאא. בוא מהר".
צרחות אימה, (שאילולא היעדרותה של אימא היו ודאי נשמעים באופן
טבעי יותר כ- אימממממלללללה) בקעו לפתע מהקומה השנייה, מפלחים
כתער את חלל האוויר.
באותה עת הייתי ישוב על ספת הסלון, שקוע עמוק בנבכי המערה
המסתורית של סראמגו.
כנשוך נחש אחוז תזזית נחלצתי ממקומי ורצתי מייד במעלה המדרגות.

שיר עמד המום ופעור פה בפתח החדר ולא זז ממקומו, מה שהזכיר
יותר מכל את משחק הדום שתיקה, שולח מבט חודר לעבר ירכתי החדר
ואינו מאמין למראה עיניו.  
המחזה ההזוי שנגלה לעיניי נראה כלקוח כסצנה מתוך סרט פנטזיה.
"אלוהים אדירים. מה זה הדבר הזה? מאיפה הוא בא? איך הוא נכנס
לפה?" שאלתי את שיר.
"אין לי מושג. רציתי להיכנס לחדר, הדלקתי את האור ופתאום אני
רואה אותו על המיטה שלי".
"רק שלא יתנפל עלינו פתאום"  סיננתי מתוך חיל ורעדה.  
הוא עמד על המיטה מקפץ קלות על שתי רגליו ומכה בשתי ידיו על
חזהו תוך שהוא משמיע קולות אנחה צורמניים.
"איכס. אני בחיים לא אישן יותר על המיטה הזו" קבע שיר נחרצות.
"זה מה שמדאיג אותך כרגע? בסדר. אני אקנה לך מיטה חדשה, רק מה
עושים עם היצור הזה?"
"אה או. אה או. ואווה ואווה" ניסה שיר לתקשר עמו נואשות ונותר
ללא כל מענה.  
"אולי נביא לו משהו לאכול אבא?"
"תגיד לי השתגעת? אנחנו חייבים להעיף את היצור הנורא הזה מפה.
אבל איך נעשה את זה לכל הרוחות?"
"רגע אבא. אולי נבנה לו צריף קטן בחצר ונאמץ אותו. ננסה אפילו
לאלף אותו וזה יכול להיות מאוד כיף".
היה זה יצור המזכיר שימפנזה גמדית. גובהו כגובה ילד בן עשר.
צבעו כהה. ראשו קטן וכפיו צרות. מצחו גבוה כמו גם עצמות לחייו.
הפה אדמדם ובולט על רקע הפנים השחורות והארוכות. אוזניו קטנות
ואפו רחב כשל גורילה. ארשת פניו שידרה דווקא תמימות וחוסר
אונים, למרות מראן הגס והאימתני. שערות שחורות ומקורזלות ניבטו
לאורך כל חלקי גופו.  
"השתגעת, תגידי לי? הוא עוד עלול לטרוף אותך יום אחד לארוחת
בוקר."
"אבא. בבקשה. בבקשה. בוא נאמץ אותו. הוא נראה לי חמוד."
"לפני רגע צרחת כמו משוגע מרוב פחד ועכשיו הוא פתאום חמוד?"
"אני מתחיל להתרגל אליו אבא".
"תקשיב. אני הולך להתקשר לווטרינר שיגיע ויפנה אותו מפה
באיזושהי דרך" אמרתי וניגשתי מיד לטלפון בחדר הסמוך.
"שלום ערן. זה לא בעניין חתול וגם לא בעניין כלב. מדובר באיזה
יצור דמוי שימפנזה שנכנס אלינו הביתה ועומד על המיטה של הבן
שלי. אני לא יודע מה לעשות. אם לא קשה לך לקפוץ לכאן עכשיו
ולראות מה עושים".
כעבור כמה דקות הגיע הווטרינר לביתנו. הוא הופיע מלווה ברובה
חיצים קטן ובתיק טיפולים.
"מה זה?" שאלתי אותו.
"אם נצטרך, אז זה כדי להרדים אותו מבלי להסתכן. טוב. בוא נראה
במה מדובר."
הוא נעמד פעור פה על מפתן דלת החדר, מתקשה לעכל  את שעיניו
רואות.
"משהו משונה בחיה הזאת." סינן הווטרינר בזווית הפה תוך שהוא
פותח את תיקו ומגשש לחפש  דבר מה.
"מה אתה מתכוון לעשות דוקטור?" שאלתי.
"אין לנו ברירה. אני חייב לירות  בו חץ הרדמה ואחר כך נפנה
אותו באלונקה לבית החולים הווטרינרי, שם נבדוק אותו ונחליט
בהתאם מה לעשות איתו."
הוא החל להכין את חץ ההרדמה כשלפתע פתאום נעור היצור מעמידתו
הסטטית על גבי המיטה והחל להשתולל.
"זהירות חברה" צעק לעברנו הווטרינר שהחל לגלות עצבנות. "זוזו
מהחדר. נראה לי שהוא מתחיל להיות מסוכן."  
הוא החל למשוך את עורו ואת פניו עד ששבר את המפרקת. לא את
מפרקתו שלו חלילה, אלא את זו של התחפושת הכול כך מקורית
ומשכנעת.
"סתתתתם. זה רק בצחוק. תירגעו. זה רק אני. לא שימפנזה ולא
חייזר. סתם מתחתי אתכם.
"גלעד אני תכף הולך לתלות אותך על חבל. תגיד לי אתה נורמאלי?
איך בכלל נכנסת לכאן?" שאלתי בנחרצות כשפני ההלומות האדימו
כעגבנייה בשלה.  
"צץ לי בראש רעיון למתוח אתכם והחלטתי שאני הולך על תחפושת
מקורית ומושקעת. משהו שיראה אמיתי לחלוטין. שכחתם שאימא שלי
מעצבת תלבושות ב-הבימה? אז היא זו שאחראית לכל המתיחה הזו.
עכשיו קיץ ואני יודע שאתם משאירים רשתות פתוחות אז כשלא היה אף
אחד בחדר נכנסתי, נעמדתי על המיטה וחיכיתי שמישהו ייכנס"
"תהיה לי בריא גלעד. הכישרון  הנפלא של אימא שלך כמעט גרם
לכולנו להתקף לב" אמרתי.
"אז מה הצלחתי קצת להפחיד אתכם?"
"יש לך מזל שלא יריתי בך איזה חץ הרדמה" רטן לעברו הווטרינר
ונפרד מאיתנו לשלום.
"אז מה שיר, חשבת לגדל אותי אצלך בחצר?"
קולות של צחוק מתגלגל החלו לסחוף את כולנו.