היה היה פעם בארץ רחוקה הר גבוה מאוד, ואנשים מכל העולם באו
להר כדי לנסות לעלות עליו ולגעת בפסגתו.
אבל אף אחד לא הצליח כי ההר היה גבוה מדי והמדרון תלול מדי וכך
נשאר ההר עם פסגתו שלו אבל כולם המשיכו לנסות...
וההר ישב וחשב לעצמו: " אני רוצה להיות גבוה עוד יותר! אני
רוצה לגעת בחלל, לראות את העננים ושכל המטוסים האלה ש טסים
מסביבי יעלמו!" . אבל הוא לא יכל כי האדמה החזיקה את יסודותיו
היטב והוא היה קבוע במקומו.
אבל אז, יום אחד, בא מטפס אחד צעיר ומלא מרץ, ואמר להר: " הר,
הר, אני יכול למלא את בקשתך ומשאלתך לגבוה!" וההר- הושיט אליו
ענף מאחד העצים וברשרוש אפשר היה לשמוע את הקול שאמר בפליאה:
"א-י-ך-" והמטפס הצעיר אמר "אני חוזר מארצות רחוקות, שבהן האדם
הוא איננו אדם- ובארץ הזאת לאדם יש שליטה על גופו וגופי
אחרים..."- והוא הוציא מהשק שלו קופסה קטנה ושחורה וכשהוא פתח
אותה- ההר ראה אבקה כסופה, מבריקה בכל צבעי הקשת ונראית כאילו
בצבעיה כלואים עולם ומלואו.
וההר אמר "מה מה אתה רוצה בתמורה לפלא הזה שיכול לתת לי את כל
מה שרציתי!"
והמטפס אמר לו- "איני מבקש את מה שיכלתי לבקש- איני צריך את
אוצרות העולם, כל מה שברצוני לעשות הוא לגעת בפסגתך, להרגיש
גבוה כמוך ולקחת אבן אחת משם- המקום הגבוה ביותר בעולם..."
וההר ללא חשיבה ענה לו בחיוב.
ואז המטפס הזה פיזר את האבקה על רגלי אותו הר, וההר פתאום החל
לזרוח ולנצוץ באותם הצבעים שנראים כאילו כולאים בתוכם עולם
ומלואו.
והמטפס החל מטפס ומטפס וההר ישב לו בסבלנות וחיכה...
אבל אחרי שלושה ימים פתאום הוא הבין- מה אני אעשה כשהוא יגיע
לפסגה מה ישאר לי הרי הדבר היחידי שבו אני שונה מכולם הוא
הפסגה שלי שכמעט נוגעת בעננים...
ואז ההר שיכול היה כבר לעשות הכל התחיל לגבוה, הוא טיפס על
עצמו, הוסיף שכבה על שכבה, פסגה על פסגה וכך הוא התחרה עם
המטפס- כל לילה ההר השלים את המרחק שהמטפס עבר ביום, והמטפס
שהאמין לגמרי שהפסגה היא שלו ולא ידע שגם הרים יכולים לשקר- לא
הרגיש בתרמית והמשיך והמשיך לטפס...
אבל אחרי 10 ימים הוא התעייף כ"כ שהוא לא יכל להמשיך, והוא
הבין שההר מרמה והוא קרא בקול אל ההר: "למה אתה מרמה אותי האם
גם אתה- ההר הגדול מכולם, משקר כמו כולם וכואב כמו כולם ורע
כמו כולם אני מילאתי את חלקי בעסקה, מדוע שלא תמלא גם אתה"
וההר רק צחק את צחוקו המתגלגל שנשמע כמו יללת התן אל הירח
המלא...
והמטפס היה עוד יותר בדעתו להגיע אל הפסגה, אך עכשיו כששניהם
ידעו על התרמית- ההר התקדם בשני מטרים על כל מטר שעבר המטפס
והפסגה רק התרחקה...
ואז המטפס שלנו עצר על אחד מהמצוקים וישב והסתכל למטה ולמעלה,
והוא ראה שהדרך למטה ארוכה ותלולה היא אך לא תלולה וקשה כדרך
למעלה והוא החליט- לרדת...
וכך אחרי 15 ימים של עליה למעלה, כשאף אחד לא האמין שהוא
יחזור, הוא חזר וכך אחרי 15 ימים נוספים של ירידה קשה וכואבת-
הוא דרך על קרקע מוצקה, והלך כמנצח כי הוא הגיע לנקודה כזו שאף
אחד לא העפיל אליה... וההר- גילגל אחת מהאבנים מהפסגה והוליך
אותה אל אותו מטפס שהלך ובהדרדרה הוא רק אמר לו "שלום..." ,
האבן נפלה הישר לידיו של אותו המטפס...
ואז ההר שנשאר לבדו עם פסגתו החדשה- עצר כדי להביט מסביבו, על
מה שיצר והוא ראה שאכן  הוא גבוה מכל העולם, והוא נוגע בעננים
והמטוסים לא מטרידים אותו יותר במעופם, אבל העצים היפים שהיו
עליו נשברו  ונרמסו, הפרחים נבלו, והדשא הירוק נעלם, והגשם לא
ירד כי הוא היה מעל העננים, והציפורים לא שרו, והכל היה מכוסה
בקרח לבן בוהק ומסנוור...
ופתאום הוא הרגיש בדבר שחסר לו יותר מכל- המטפסים, חבורת
המטפסים שלו נעלמה...
והוא רק קרא בקול בכי הרוח: "איפה אתם מטפסים שלי תחזרו ו ו
ו..." וקולו התפזר ברוח ונישא אל אחרוני האנשים שעזבו והם
אפילו בלי להסב את ראשם אחורה אל ההר שפעם היה שאיפת נפשם
היחידה ענו לו : "ניצחת... אתה גבוה מדי... איננו רוצים לנסות
להעפיל אליך יותר... פסגתך שלך" והלכו.
וההר נשאר לבדו, עם פסגתו הגבוהה, שאף אחד לא זכה לגעת בה
וכנראה גם לא יזכה...
וכך עד היום אותו הר יושב לבדו באמצע  שום-מקום, מתחרט מדי יום
ביומו- על אותו רגע שבו החליט להתחרות בעצמו...