אבי חולה על היאבקות. הוא פשוט לא יכול לעבור שבוע בלי לצפות
בסמאקדאון, RAW ושאר תכניות ההאבקות. החלום שלו הוא להפוך
למתאבק מקצועי באמריקה. אבל בחיי היום יום, אבי בסה"כ עוד ילד
רגיל. אולי לא הכי רגיל, בכל זאת, הוא מנגן בלהקה, אבל באופן
כללי סתם עוד מתבגר.


"ליידיז אנד ג'נטלמן, היר איז יור ווינר, אנד סטיל דה דאבליו
דאבליו אי צ'מפיון, ג'ון סינה!!!" צעקה הטלוויזיה מהחדר של
אבי. אבי היה בחור שרירני, מתנשא לגובה של 1.93 ושוקל 75
קילוגרם, רובם שרירים. הוא בסה"כ בן 17. הוא היה שחקן כדורסל
מצוין, ושיחק בנבחרת הנוער של מכבי נתניה, עיר הולדתו. הוא
מאוד אהב כדורסל, במיוחד את מכבי תל אביב, אבל יותר מזה הוא
אהב היאבקות. לא אהב, הוא היה חולה על זה. הוא ידע הכל על הכל,
מאז תחילת הדרך של WWE ב-1963 ועד היום. בעיקר הוא העריץ את
המתאבק האגדי, האלק הוגאן, וחלם להיות כמוהו. עכשיו, כמו בכל
שבוע, הוא צפה בתכנית RAW. נשמעה נקישה על הדלת. "כן?" אבי
אמר, חצי מרוכז בדלת חצי מרוכז בטלוויזיה. לחדר נכנסה אמו,
אורית. "מה זה, הסמאקדאון?" שאלה אורית, שלא הכי התעניינה
בהיאבקות. "לא, זה RAW, אבל זה עוד מעט נגמר", אמר אבי. "אז
אני מכינה לך ארוחת ערב, בסדר?" היא שאלה. "כן, אין בעיה, אני
אבוא", אישר אבי. כעבור חמש דקות אבי יצא מהחדר, התיישב ליד
שולחן המטבח. "היה מעניין?" שאל אבא שלו, רובי, שבדיוק התיישב
לידו. "כן, מאוד, הראו את האלק הוגאן!" אמר אבי בהתרגשות.
"וואלה... זה לא זה שהיה פעם ב-WWF?" שאל אביו, שהבין בהיאבקות
טיפה יותר מאורית. "כן, זה הוא", אמר אבי והתחיל לאכול. "איך
היה באימון כדורסל היום, אבי?" שאלה אורית. "בסדר, אני מניח.
עוד פעם היה קל מדי לדעתי", אמר אבי, קצת באכזבה. "למה אתה
מצפה כשאתה עומד על 190 ס"מ?" שאל אביו בצחוק. אבי סיים את
הארוחה, הוריד את הצלחת והלך לחדרו.

המנגינה של האלק הוגאן, ריל אמריקן, התנגנה ברקע. זה היה השעון
המעורר של אבי.