בצהריים הייתי רעבה אז קניתי מגפיים. שחורים גבוהים, עד הברך,
עם שני אבזמי סגירה כסופים וסוליה גסה. הם נראו כמו מגפי
עבודה, בדיוק כמו שאני אוהבת. זה די עזר לי להתגבר על הרעב אבל
סיבך אותי לגמרי עם אימא שלי, שגם ככה בתקופה האחרונה כועסת
עליי בלי סוף. כל הדרך הביתה באוטובוס, ליטפתי את המגפיים דרך
הקופסה והרצתי בראש קומבינציות של בגדים מהארון שלי שיתאימו
למגפיים. החצאית השחורה שקניתי ב'אריסטו' עם החולצה הסגולה עם
שקניתי ב'כתום' והמגפיים החדשים. זו רק דוגמה אחת היו עוד הרבה
שילובים, יש לי ארון מפוצץ בבגדים. בעיקר מאז שהתחלתי להיות
רעבה וגיליתי שאם אני קונה בגדים ונעליים אני פחות חושבת על
הרעב. הסחת דעת, ככה נדמה לי שקוראים לזה.

הגעתי הביתה והיא הייתה שם. חזרה מוקדם מהעבודה. אם הייתי
יודעת הייתי מוציאה את המגפיים מהקופסה, שמה אותם בשקית ונכנסת
מהר לחדר. אבל כשראיתי אותה היה מאוחר מדי. היא הביטה בי, קלטה
את השקית המרובעת ומיד הבינה. טיפשה היא לא. ואז זה התחיל
וכנראה שהפעם היא הייתה עצבנית עוד לפני שנכנסתי כי כבר בהתחלה
היו צעקות. היא התקרבה אלי וצרחה שנמאס לה ממני לגמרי, בחורה
בת שמונה עשרה וחצי שמתנהגת כמו ילדה קטנה ומפונקת. ושאם
החלטתי לא להתגייס לצבא אז לפחות שאני אחפש עבודה במקום
להסתובב כל היום ולא לעשות כלום חוץ מלבזבז כסף על בגדים
ונעליים. ובכלל למה אני צריכה כל כך הרבה נעליים? וכדאי שאני
אבין שלא להתגייס לצבא זו טעות ענקית מצידי שאני אשלם עליה
בהמשך. עמדתי והקשבתי לה בסבלנות עד שהיא שוב הגיעה לקטע הזה
עם הצבא. כאן כבר לא יכולתי להתאפק. מי שיקשיב לה יחשוב
שמשלמים לה משכורת על עידוד גיוס. ואפשר לחשוב מה היא עשתה
בצבא וכמה זה תרם לה להגיש קפה לבוסים שלה בקריה, קצינים
מגעילים עם כרס שבטוחים שהם חשובים בגלל שהם מוקפים בחיילות
שמשרתות אותם. אני לא מוכנה להיות משאבת ניפוח לאגו של איזה
קצין שמן ומגעיל. את כל זה צעקתי עליה בחזרה ונכנסתי לחדר. לא
נעלתי את הדלת, נראה אותה נכנסת וממשיכה. יש לי עוד הרבה מה
לצעוק עליה.

המריבה הזאת ביאסה אותי לגמרי והזכירה לי שאני רעבה. השעה
הייתה רק שבע בערב ובכל זאת הורדתי את הבגדים, לבשתי איזה
טרנינג מגעיל וענק ונכנסתי לישון. שינה היא דרך נוספת לא לחשוב
על הרעב. בעיקר מאז שלימדתי את עצמי להירדם על בטן ריקה.      

איכשהו נרדמתי וכשהתעוררתי השעה הייתה אחת עשרה בבוקר. שש עשרה
שעות שינה, שמחתי. בדרך כלל אני מתעוררת הרבה יותר מוקדם.
עכשיו יש לי יום יותר קצר להעביר והיא כבר בעבודה ככה שאני לא
אצטרך לראות את הפרצוף שלה על הבוקר. יצאתי מהחדר ועשיתי סיבוב
בבית כדי לוודא שהיא באמת איננה. ושהיא לא נשארה בבית כי היא
לא מרגישה טוב. גם זה קורה הרבה בזמן האחרון. ואז אנחנו נמצאות
יום שלם ביחד בבית וזה פשוט נורא! אם אני נשארת בחדר כדי למנוע
משתינו עצבים, יש לה מה לומר על זה. ואם אני יוצאת לסלון
ומזפזפת גם על זה יש לה מה לומר. בעצם לא חשוב מה אני עושה
ואיך אני מתנהגת יש לה משהו רע להגיד לי. אני די בטוחה שהיא
מצטערת שנולדתי לה בכלל. טוב, אז ממש נשמתי לרווחה אחרי הסיבוב
בבית כי היא לא הייתה. גם אח שלי לא היה. עליו אפשר לסמוך שהוא
ינצל כל הזדמנות אפשרית כדי להיות מחוץ לבית. החלטתי לפנק את
עצמי באמבטיה. מילאתי מים ובינתיים הורדתי את הבגדים. יש לנו
מראה ענקית באמבטיה ואני בדרך כלל מקפידה להיכנס מהר למים בלי
להעיף אף מבט. הפעם החלטתי להיות אמיצה וגם הייתה לי הרגשה
שהמצב יותר טוב. נעמדתי בעיניים עצומות מול המראה ואמרתי לעצמי
בקול "לא משנה כמה המצב גרוע זה לא כל כך גרוע" פתחתי את
העיניים וראיתי את הרגליים השמנות והמגעילות שלי, שלא חשוב כמה
אני מנסה ולא אוכלת הן עדיין מגעילות. ראיתי שאני מתחילה
להתמלא גועל והחלטתי להיות נחמדה לעצמי. עצמתי שוב את העיניים
והחלטתי בלב להביט בעצמי ב'מבט מפויס', שזה ביטוי שלמדתי מחברה
שלי ענת, פתחתי את העיניים וממש הכרחתי את עצמי להגיד משהו
טוב. הרגליים שלך יותר רזות אמרתי לעצמי, במראה, בקול רם וגם
הציצים המגעילים עוד מעט ייעלמו. נכנסתי לאמבטיה. העניין הוא
שיש לי בעיה, אני לא יכולה לשקר לעצמי, וכל הקטע המטומטם הזה,
של "המבט המפויס" גרם לי להרגיש צבועה ומגעילה. מה, אני מנסה
לעבוד על עצמי? האמת היא שאני עדיין מגעילה. הגוף שלי מלא כיסי
שומן ובליטות. על הקטע המזויף הזה החלטתי להעניש את עצמי
בשחזור מדויק של כל מה שקרה בבדיקות הגופניות בצו הראשון. זה
כאב מאוד אבל הגיע לי. עצמתי את העיניים באמבטיה ואפילו לא
הייתי צריכה להתאמץ כדי להיזכר. זה היה לפני בערך חודש, ביום
שלישי, היא העירה אותי בבוקר בחיוך ענק ואמרה בשמחה, "טלי קומי
היום יום מיוחד, צו ראשון" לקראת סוף המשפט הקול שלה נעשה גבוה
וצייצני משמחה ואני חשבתי שני דברים. אחד שבא לי להקיא והשני
שהיא ממש עיוורת ואיך היא לא מרגישה מה קורה לי בחודשים
האחרונים. יצאתי מהמיטה הצצתי מהחלון וראיתי שחם במיוחד בחוץ.
התארגנתי ליציאה. היא כנראה מאוד התרגשה כי היא לא העירה כלום
על החולצה הלא מתאימה שלבשתי. היא בטח קיוותה שהבת המוזרה
שלה,שמסתגרת בחדר ולובשת בגדים ארוכים באמצע הקיץ, תתגייס
ותהפוך נורמאלית. כשהיא אמרה לי שהיא הודיעה בעבודה שהיא תגיע
מאוחר כדי שנאכל יחד ארוחת בוקר והיא תסיע אותי לבקו"ם, הבנתי
שהיא ממש תולה תקוות בצבא. עם ארוחת הבוקר הסתדרתי איכשהו.
ירדנו לאוטו ואז אמרתי לה ששכחתי את תעודת הזהות. עליתי, הקאתי
בשירותים את הביצה עין והסלט שהייתי חייבת לאכול כי היא הסתכלה
עליי. וירדתי בחזרה לאוטו. בדרך היא הייתה שקטה ולא כפתה עלי
שיחות בטון עליז מאולץ על נושאים שהיא ראתה בטלוויזיה שבנות
בגילי מתעניינות בהם. היא הייתה שקטה וזה נתן לי זמן לחשוב מה
עדיף, לנסוע באוטובוס מוקפת זרים שלפעמים נוגעים בי או איתה
באוטו? לא הספקתי לגבש דעה עד שהגענו. היא עצרה את האוטו ואז
הגזימה לגמרי ונישקה אותי. לא תיארתי לעצמי שיהיה הרבה יותר
גרוע בהמשך. המים באמבטיה נעשים קרים וגם אני נעשית עצובה
מלהיזכר במה שהיה. אני ממשיכה. מגיע לי. הלכתי בשביל לכוון
הבקו"ם מסביב היו עוד מלא שהלכו לאותו כיוון. עוד אחת מהעדר,
חשבתי לעצמי. אבל התעודדתי כי ידעתי שאני אשתחרר על "תת משקל",
איזה צמד מילים מענג. בדרך שנותרה צעדתי ואמרתי לעצמי בלחש
"תתמשקל תתמשקל תתמשקל" מי שראה מהצד את השפתיים הזזות של בטח
חשב שאני שרה. נכנסתי פנימה ועשיתי בדיקת שתן. ואולי עוד
בדיקות אני לא ממש זוכרת. אחר כך עמדתי בתור לחדר שבו מדדו
גובה ומשקל תתמשקל, תתמשקל. בתור איתי עמדו עוד שתי בנות אחת
מהן הייתה רזה נורא. הסתכלתי עליה וכנראה בהיתי. כי היא פנתה
אלי ושאלה "מה הבעיה שלך?" לא עניתי והסטתי את המבט. ככה בדיוק
אני רוצה להיראות. נכנסתי פנימה. אחות עם לחיים תפוחות מדדה את
הגובה שלי ואז ביקשה שאעלה על המשקל. "חמודה, את קילו אחד מעל
המשקל המינימאלי ככה שאני אחתום לך ואת תמשיכי לצו השני. אבל
את חייבת לאכול עד הגיוס ולעלות עוד קצת". לא האמנתי. קילו
יותר! הכול בגללה! הסלט והביצה של הבוקר! אני שונאת אותה כל
כך!