אדם גר בארמון.  
תפארת האנושות.
רחב ידיים, עם נוף מדהים.
הוא גר ברחוב.
על הטיילת.
לבד.

אין לו כלום חוץ מ
פיסות זיכרון
של ימים טובים יותר.
ימים בהם - נשארה לו
טיפה דלה
של כבוד עצמי.

געגועים - לא לזמן
אחר בו ידע שובע.
לא לקורת גג עלובה.
געגועים - לא לעבודה, או למכונית.
געגועים -
להליכה בזקיפות קומה.

יושב שפוף, עייף
על ברכיו - כמו כלב.
בתנוחת עובר מוכרת
שאינה כבר מנחמת.

אין מי שיקשיב לו חוץ מ
אלוהים, בהנחה שהוא לא יצא לפנסיה.
ואיזה הלך מזדמן
שמוכן להקשיב ולו
למילה אחת
ודי.