אדם גר בארמון.
תפארת האנושות.
רחב ידיים, עם נוף מדהים.
הוא גר ברחוב.
על הטיילת.
לבד.
אין לו כלום חוץ מ
פיסות זיכרון
של ימים טובים יותר.
ימים בהם - נשארה לו
טיפה דלה
של כבוד עצמי.
געגועים - לא לזמן
אחר בו ידע שובע.
לא לקורת גג עלובה.
געגועים - לא לעבודה, או למכונית.
געגועים -
להליכה בזקיפות קומה.
יושב שפוף, עייף
על ברכיו - כמו כלב.
בתנוחת עובר מוכרת
שאינה כבר מנחמת.
אין מי שיקשיב לו חוץ מ
אלוהים, בהנחה שהוא לא יצא לפנסיה.
ואיזה הלך מזדמן
שמוכן להקשיב ולו
למילה אחת
ודי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.