ג'ני פקמן / קצה הצוק |
ענן,
שמיים.
כך אתאר את קצה הצוק.
האין זו אחיזת עיניים?
הגוף כבד;
פחד יצוק.
שמות,
ימים,
מחווה אילמת.
כך אתאר את העבר.
שבילים חצבה שתיקה רועמת,
בהם פסעתי
זה מכבר.
הלובן נח,
זמן שט בלחש.
כך שוב אבחר לא לתאר.
שמי יום אילמים
ואין כל רחש,
עיניי דומעות מול הפאר.
יראה,
הסתנוורות מוכרת.
כך אתאר חולשת טירוף.
שמי יום לי ילחשו:
"נמהרת!
היית קרובה כל כך לעוף".
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|