כבר לילות שלמים שאני לא יכולה ללכת לישון בשקט.
אני פוחדת שהחלומות שלי לא יבואו והלילות יהיו רדופי דממה כמו
הלילה ההוא שהיה לילה מדהים. לא האמנתי אף פעם שלילות כאלו
יכלו להתקיים מחוץ לסרטים, אך הם קיימים ואני ההוכחה לכך.
הוכחה שנמחקה.
הירח המלא הציף את השמיים ואת החדר באור אפל, קצת ירקרק. השקט
עטף אותי. לא הנחתי שהשקט הזה, הוא השקט שרודף אותי עד היום.
הוא עמד בפני- ערום, חשוף, פגיע, חולשה שלא ראיתי בו מימיי, לא
הבנתי מאיפה היא הגיעה.
הוא הסתובב בבהלה ברגע שהבחין בי וכיסה את גופה הרזה בחולצה
שהייתה גדולה עליו בכמה מידות, המבט שלו היה היחיד שבער
בתשוקה. הגוף התנגד. התנצלתי מיד על טעותי, טענתי שהתנהגתי
בטיפשות ופזיזות ושלא חשבתי, אך הוא לא ענה לי ורק המשיך לבהות
ולבחון אותי. לא ידעתי שהוא לא ידע לדבר. לא ידע לדבר- איתי.
אני הייתי עולם חדש בשבילו. אשה. בעיני הייתי נערה אבל בשבילו
נשיותי הייתה עולם ומלואו שצריך לחקור ולגלות בלא פחד.
ואני, שיחקתי בו כבר שבועות, והוא לא הראה שום התנגדות מצדו.
הוא נראה כנהנה מהאכזריות הגוברת שלי. כשגרמתי לו לבעור בתשוקה
וכשכיביתי אותו, כשהפלתי אותו ארצה מפסגות הרים, כשהורדתי אותו
מגן-עדן לשאול- הוא לא התנגד, אך היום- אני הפסדתי. הבנתי
סוף-סוף שזה לא משחק וזו לא תחרות, בפעם הראשונה בחיי- באמת
רציתי אותו. הוא הבין. הוא התקרב אלי, עטוף בחולצתו הגדולה
ונגע בידי. הוא עמד במרחק אפסי ממני, תהיתי אם נשארו לפחות
מספר אטומי חמצן בינינו. הוא נגע בכתפי בידו השניה. ידעתי שהוא
שמט את החולצה, אך לא הבטתי. וכך עמדנו- אני לבושה והוא לא
ובינינו רק השקט הזה שלא תכננתי מראש שרודף אותי עד היום.
לא שמעתי מלה או קול כלשהו. אפילו הצרצרים וחיות הלילה שאני
כל-כך שונאת חדלו מצרצורם ורישרושם ואני התפללתי שקולותיהם
ישמעו שוב. הכל כדי למנוע ממני את השקט הזה. הוא עמד כל-כך
קרוב שלא הרגשתי בשום הבדל בין גופי לגופו. להט הרגע. תשוקה.
הרגשתי את כולו.
סוף-סוף. אנחנו עמדנו ככה שעה, ואולי שעתיים, כי איבדתי את חוש
הזמן. הבנתי אותו כפי שלא הבנתי אדם מעודי, ידעתי יותר מכפי
שניתן לדעת, וזה הפחיד. הפחיד מאוד.
התיישבנו. אני לבושה והוא. לא האמנתי שזו אני שם- אני, ואולי
זאת הייתה מישהי אחרת הגבולות שלנו נפרצו ורק דיברנו. דיברנו
על חלומות, על המבחן של מחר שהוא פחד ממנו ואני ממש לא וגם
דיברנו על סרט שכבר שכחתי איך קראו לו.
החלטנו שנראה אותו ביחד ולא הספקנו.

הייתי מוזה, הייתי מוזרה, ואני לא יודעת למה השקט הזה עדיין
רודף אותי.

תמיד הייתי אחת שונה וברוב המקומות לא אהבו את זה. קיבלו אותי
כאדם אך אף פעם לא ניסו להבין, ובעצם, הסתדרתי עם התרוץ של "גם
ככה לא תבינו" מצויין. כשהגעתי למקום שהבינו אותי- נרתעתי, וזה
מה שקרה איתו. הוא הבין.
הוא ידע עלי הכל, כמו רוח מן העבר הרחוק שרודפת אותי ובאה
להוכיח אותי על חטאי, וזה הפחיד אותי מאוד. הוא ידע עלי הכל,
בלי לדבר, בשקט, והוא נגע בגופי בדרכים שאפילו אני לא הצלחתי.
תמיד חלמתי עליו בלילות והתעוררתי כולי מזיעה ומפוחדת כי אתו
בא שקט, אבל החלומות היו יפים כל-כך ושונים כל-כך.
תמיד הייתי יושבת על הדשא בחצר ומסתכלת על אנשים, מנסה להתמקד
באנשים השונים ולחפש בהם אותו ולפעמים הצלחתי, אבל זה לא היה
בדיוק כמוהו, לפעמים שונה רק במקצת. יחי ההבדל הקטן העושה את
חיינו מעניינים ומלאי חיפושים.
תמיד דמיינתי סוף דרמטי שיבוא עלינו. סוף עם דמעות מלוחות,
הרבה כאב, הרבה צעקות, חיבוקים מנחמים, אך הסוף הזה מיאן לבוא.
ככה זה, דברים לא קורים כשמצפים להם. ואני רק המשכתי לבהות
באנשים מהדשא.

התקרבתי אליו שוב ושוב, כל פעם קצת יותר קרוב.
צעד אחר צעד, בלי לשחק, רק עד איפה שהגבול שלי הרשה לי.
הוא לא פחד, לא היה בו פחד, ואני למרות הליברליות שלי, החלטתי
לא להיות פזיזה כבעבר.
היום הזה הגיע ושנינו ישבנו על המיטה. קרובים כתמיד, אבל יותר
מתמיד. אהבתי את גופו, את יישותו, כל נשימה שנפלטה מפיו, הייתה
ראויה להערצה בעיני.
גם הוא אהב אותי. הוא אהב אותי אפילו מבלי שהייתי צריכה לבקש.
הוא העביר את שפתיו על גבי, משדר לתוכי אנרגיות מדהימות.
צמרמורת. ליבי החסיר פעימה כמו בסרטים, ולא אהבתי את זה. אני
בן - אדם שמחפש מציאות, וזה, היה סרט.
ידעתי שאיבדנו שליטה על המצב, אבל בסך-הכל לא היה לי אכפת כי
הייתי שיכורה.
האוויר בינינו נגמר, אנחה נשמעה, זהו, היינו ביחד.

ימים ולילות חשבתי עליו, והוא לא בא.
שקט, לא היה. מוזיקה, טלוויזיה, מכוניות, צעקות מהרחוב, כל
צלצול טלפון הקפיץ אותי, אבל לא, זה לא היה הוא.
מתח.
גם לישון יכולתי. הלילה הביא בי תקווה ליום שלמחרת, החלומות על
הסוף הרע ועל הכאב התחלפו בחלומות אופטימיות ורודים, אך
האופטימיות רק עוטפת את הקיים באריזת מתנה יפה, קושרת מעליה
סרט ורוד.
אחרי שבוע הלכתי אליו. כבר לא היה לי ממש אכפת, אבל שנאתי את
אי הוודאות שאפפה את הימים האחרונים האלו בחיי. הוא לא היה
בשום חדר, על המקרר הבחנתי בפתק- קצת מקומט, תלוש מפנקס, לבן,
מלבני, פס שחור למטה, פס כחול למעלה- פתק.
על הפתק היו רשומות אותיות בדיו אדומה.
"אני יודע שבשלב מסויים תבואי לחפש אותי. אני גם יודע למה
ובוודאי שזו סיבה נכונה", ואני ידעתי את הסיבה בדיוק כמוהו,
"אני יודע שהמעשים שאני עושה לך הם אכזריים, אכזריים מאוד. אני
מצטער שאני שובר אותך, אני עושה את זה רק כי אני כבר נשברתי.
אם תרצי לראותי, למרות שאני לא מאמין שתרצי לראות שוב את פני,
את יודעת איפה למצוא אותי", הוא שיקר כי הוא ידע שאני אבוא.
הדף, אין תקווה, המילים הציפו את עיני בדמעות תנין מדם. כאב
לי. חלומות האופטימיות הורודים שלי התנפצו בפני, משאירים אותי
עם מתנה מאכזבת.
רצתי אליו, כבר לא רציתי אותו, רציתי רק לפזר את ענן אי
הוודאות.
הוא ישב על החוף. שק שינה, כמה מצרכים, ריקנות. התקרבתי אליו
והוא לא הבחין בי הוא רק בהה אל האופק. לא ידעתי אם הוא באמת
לא הבחין בי או רק רצה לעשות עלי רושם. ראיתי את החתכים בידיו.
חתכים עמוקים שזה עתה הגלידו. בידו הוא החזיק עט נוצה. סכין,
דיו אדומה, החתכים...
בשבילי!

הייתי המוזה שלו והוא כתב בשבילי, השקט של הכתיבה שלו עדיין
רודף אותי.

לידו היו מונחים ניירות מלאים באותיות קטנות ומעוותות, חלקן
בדיו האדומה, חלקן בעט כחול, כמו הזה שלי.
ניגשתי אליו.  מבטו המזוגג הפחיד אותי. זה לא היה אותו מבט מלא
תשוקה, זה לא היה אותו גוף, היה רק השקט.
פחדתי ממנו, בפעם הראשונה בחיי- פחדתי ממנו. ידעתי שהוא לא ירע
לי, אך פחדתי ממה שהיה לו לומר לי וידעתי מצויין מה זה יהיה,
רק לא הרשתי לזה לצאת מהתת-מודע. הוא לא דיבר ולא הסתכל עלי.
ידעתי שהפרתי את ההסכם שלנו- יחסים אפלטוניים. לבדוק את הגבול
שלנו ולפרוץ אותו. להגיע לרמה שמעבר. מעבר למה שהוא כינה זוהמה
ואני כיניתי התגלמות הרגש הטהורה. אני ניצחתי, או שבעצם-
הפסדתי..
לא החזקנו מעמד, עד היום אנחנו לא יודעים מי נשבר ראשון. אני
מעדיפה לחשוב באופטימיות שנשברנו ביחד- שנינו.
הוא ישב שם ואני התיישבתי לצידו, חשבתי שהוא יזוז אך הוא לא זז
כי כבר לא היה לו מה להפסיד. דקות ארוכות של דממה והוא הסתובב
ועטף אותי. כבר היה מותר לו ולא היה אכפת לו שהגבול לא נפרץ
וכנראה גם לא יפרץ לעולם.

השעות חלפו. אני לא יודעת למה כיום כשאני יושבת על המיטה אחרי
חצות, מזייפת רעש באמצעות מוזיקה שתאפיל על הדממה, אני מזכירה
את כל הזמן שעבר אז. אולי זה כי מאז שהשקט בא לרדוף אותי הזמן
עצר מלכת. היינו ביחד שוב ושוב . לא היה לו אכפת ופתאום הבנתי
את מה שרצינו. רצינו משהו עליון והפסדנו אותו בגלל משהו שאולי!
הבטתי בעיניו וידעתי שהוא יבין. הוא הבין. הוא התיישב והביט
בעיני במבט כל-כך כאוב שגם הוא נחקק בזכרוני. רק השקט הזה איום
יותר ממנו.
הוא האשים אותי ולא ידעתי למה. התעוררה בו שנאה- על זה שעצרתי
אותו,  על זה ששברתי אותו, על זה שהפלתי והכשלתי אותו בדרך
שהוא כל- כך התאמץ כדי להגיע אליה.
כעסתי עליו על זה שהוא כעס עלי. חשבתי שהנפילה שלנו היתה
הדדית. לא דיברנו אבל הכעס היה באוויר שזרימתו  עצרה.
חיפשתי אותו בעיניו, ולא מצאתי, היה שם רק השקט הכועס. התחלתי
לחפש במהירות, נואשת, בכל מה שהיה סביבי- עצים מעטים, אופק,
חול, שמים, שמש שוקעת, קופסאות, דפים. דפים-מילים-דיו אדומה.
הדיו הזו עוררה בי שוב את הפחד. הבטתי בידיו החתוכות והתחלתי
לבכות...
לפתע שמעתי קול. הקול הזה אמר לי "סליחה", זה היה הקול שלו
שעצר את דמעותי ברגע.
ברגע שהוא פתח את פיו כל האוויר הזה שאצר את הכעס, השתחרר.
הבטתי בעיניו והוא חזר. הוא היה בבית.

אני מוזה שאף פעם לא הצליחה לקרא את יצירותיה בגלל השקט שרודף
אותה.

הוא הביט בעיני היבשות כעת והתחיל לדבר.
מעולם, חוץ מהלילה שבו המשבר שלנו התחיל, הוא לא דיבר כל-כך
הרבה וכל-כך בלהט. בלילה ההוא ידעתי למה זה קרה- הוא חשב
שאנחנו מתקרבים אל המטרה העילאית שלנו כי עמדנו בעוד מבחן
תשוקה. היום אולי השקט הניע אותו. אולי השקט הזה רדף גם אותו.
"את יודעת! היום הבנתי שיש הרבה מטרות אחרות בחיים! אולי אני
לא צריך לנסות להעפיל לרמות עליונות של הסתגפות כדי להרגיש
שאני טוב יותר", ככה הוא קרה לזה הסתגפות! התעלות!, "היום,
הוצאתי את זה מתוכי, יחד עם הדם. היום אני אדם חדש ואני מוכן
לצאת ולגלות את הדרכים האחרות שהחיים הכינו עבורי", רציתי לומר
לו שהוא עוד לא גילה אותי אבל הוא המשיך, "אני הולך להגשים את
חלומות הילדות שלי, אני הולך לעוף, לשוט ברפסודה, לגלות
ארצות... ואם החלומות שלך דומים לשלי, בואי, תצטרפי אלי. נגיע
לרמה שבני אדם עוד לא היו בה. נהיה עליונים...", הוא הושיט לי
את הסכין הזאת. השקט חזר. הרוח עצרה מלכת. התחלתי לאהוב אותו
יותר ויותר, מתקרב לאובססיביות מלאה. קירבתי את הסכין לידי,
מוכנה הייתי לכאב שעתיד היה לעבור בי. עשיתי את החתך הראשון.
הצלקת מזכירה לי עד היום את הכאב הנורא. התכוונתי לעשות עוד
אחד אך השנאה שלי עצרה אותי, זרקתי את הסכין לים וראיתי את
מבטו העוקב אחרי מעשי בתדהמה ואחרי הסכין. פתאום שנאתי אותו-
את המבטים התמוהים, את הידיעה המוגזמת ששללה ממני כל פרטיות,
את הבריחה, את החיפוש אחרי האמת ואת הרצון להתעלות מעל כולם,
"ואם לא! האם תתנשא גם מעלי!", צעקתי עליו בפעם הראשונה בחיי.
הוא היה שקט ותוהה כתמיד ורק הניד לצדדים מספר פעמים לראשו
לאמור- לא.

אם המוזה לא יודעת למה היא תורמת, היא לא יכולה לעזור לעצמה
להתמודד עם השקט הזה, רק לאחרים.

"חשבתי שזה יעזור לך להפטר מהמטען העודף, תראי- אני
הצלחתי...", הוא הגיש לי את הניירות ששכבו על החול- המקושקשים
בעט כחול ודיו אדומה. הדיו האדומה. לקח לי מספר דקות לקחת אותם
מידו המושטת.
הוא עשה את הדבר היחיד שלא ציפיתי שיעשה- הוא קם. הוא ארז את
כל חפציו, נשק לי נשיקה קטנה על מצחי והלך.
הוא השאיר אותי לבדי על החוף עם ידיים רועדות שמחזיקות דפים
מוכתמים בעט כחול ודיו אדומה.
הים קרא לי. נגשתי אליו ושם היא הייתה מוטלת- הסכין. הרמתי
אותה ועשיתי עוד חתך, מי המלח גרמו לצריבה. החתך לא היה עמוק
כקודמו אך עמוק מספיק ודם החל ניגר ממנו באיטיות. לקחתי דף ריק
אחד. היחיד שהיה בחבילה- בתחתיתה, ידעתי שהוא שם בשבילי.
הצמדתי אותו לידי המדממת ועל הדף נוצר כתם אדום ויפה.
תמונה פסיכולוגית. שעות ארוכות אני יושבת היום וחושבת כמו מה
נראה לי הכתם הזה.
ישבתי על החוף, על החול, השמש כבר שקעה והתיישבתי מתחת לפנס
הקרוב. התחלתי לקרא בנחישות. המטרה המוגדרת שלי היתה למצא את
"המטען העודף", בתת מודע ידעתי שפשוט רציתי למצא אהבה.
ולא, לא מצאתי. היתה שם רק שורה אחת שאמרה - "תודה שנתת לי את
הדחיפה/ להפטר מהשקט/ להפוך אותו לשלווה" קיוויתי (אבל בעצם
ידעתי) שהוא התכוון אלי.

אני עד היום לא הצלחתי להפטר מהשקט, והוא נפטר ממנו לבד. את
המוזה שבי אף אחד בכלל לא צריך...

לא יכולתי לעשות דבר במשך חודשים, רק לבכות. הבטחתי שלא אבכה
באחד הימים, כשנפרד, אך לא רציתי ולא הצלחתי לקיים את הבטחתי.
כאב לי מאוד והשקט היה בלתי נסבל. העצב היה מהסוג שחונק מבפנים
עם דמעות.
ישבתי שם יום-יום, באותו המקום על החוף, בוהה בצלקות שעל ידי,
מנסה לראות בהן את ידיו שעטפו אותי כל פעם מחדש בציפיה להגיע
לשיאים חדשים.
אף פעם, אף אחד לא ניגש אלי על החוף, אף אחד לא שאל לשלומי, לא
שאל לפשר הידיים המצולקות, לא ניסה לעזור. כולם הניחו לאשה
החוף לשקוע בבדידותה כספינה בים. אנשים עברו. עברו, מעיפים מבט
מלגלג על האשה על החוף שמחפשת אמת בידיה המצולקות.

הרגתי את המוזה שבי- החלטתי לחיות את חיי ולא את חייה.

רק הוא ניגש אלי, אדם אחר.  הוא שאל לשלומי, לפשר הצלקות על
ידי, הוא ניסה לעזור. סיפרתי לו על הכל, רק את הצלקות השארתי
לעצמי, על הרוב לא היה לי אכפת שידע.
הוא ישב איתי, נתן לי תשומת לב, ידע שכאב לי ולא ידעתי איך,
הוא דיבר, הוא ניחם, הוא הקשיב כפי שרק הוא ידע להקשיב, הוא
הקריב מזמנו, הוא הרעיף עלי חיבה, וכמה שקיוויתי שילך ויעזוב
אותי לנפשי- הוא נשאר. הוא אף הרחיק לכת בשאלתו, "את רוצה לבוא
אלי הביתה כבר מאוחר.". אני, ספינה שוקעת, ראיתי פתאום מגדלור
באופק. השעה הייתה 3 לפנות בוקר ולא היה לי אכפת ללכת לבית של
סרסור או סוחר סמים, היה לי קר והייתי רעבה , ואם הוא אדם
כל-כך נחמד, אז, למה לא הלכנו למכוניתו, נסענו אליו הביתה.
הוא הכין לי קפה, נתן לי שמיכות, חימם אותי בגופו. הוא אמר לי
עד כמה אני יפה, בכנות, שאל על היותי עייפה, חיבק אותי חיבוק
של קרוב, חיבק אותי חיבוק של אהוב וכשהוא שאל אם ארצה לראות
אותו שוב, רק סובבתי אליו את ראשי ונשקתי לו בתשובה מניחה לו
להענות להזמנה. הרי אין פה גבולות לשמור עליהם, משחקים לשחק.
אפלטוני או לא, למי אכפת! האנחה היחידה שלי הזכירה לי את השקט
בדירה, ביקשתי ממנו שידליק את הרדיו, והתמסרתי לו  כולי.