דניאל הייתה ילדה יפה. כולם ידעו את זה.
כבר ביום שהיא נולדה היא הייתה ילדה יפה.
כשהיא יצאה מהבטן של אמא שלה, הרופא אמר: "איזה ילדה יפה יצאה
לך!" ואמא של דניאל חשבה שזה סתם משהו שרופאים תמיד אומרים.
אבל במקרה של דניאל זה לא היה סתם.
כשדניאל הייתה בת שנה, היא הייתה אפילו יותר יפה.
כשהייתה בת 5, הגננת אמרה לה שהיא "הילדה הכי יפה בגן".
בבצפר, כשמישהו היה אומר: "אתם מכירים את דניאל?" ישר היו
עונים לו: "דניאל היפה?".
דניאל חיה בבית ממש קטן. היה בו חדר אחד, וליד זה חדר פיצפון
עם שירותים ומקלחת, שתמיד היו מסריחים ממש.
לדניאל היו 3 אחים. גם הם היו ילדים יפים. אולי קצת פחות ממנה,
כי דניאל הייתה הכי יפה.
והייתה לה רק אמא. אין אבא. אבא מת. אבל מזמן. דניאל בכלל לא
זוכרת. כשהיא הייתה קטנה ויפה, בת 5 חודשים בערך, הוא מת.
וככה הם גרו. 5 אנשים בחדר אחד.
אמא של דניאל עבדה באיזה משהו שדניאל לא ממש הבינה מהו.
היא הייתה יוצאת כל ערב וחוזרת בבוקר.
פעם דניאל שאלה אותה במה היא עובדת, ואמא שלה אמרה לה: " אני
עושה לאנשים טוב, והם משלמים לי על זה."
אז דניאל ידעה שאמא שלה עושה משהו טוב, בגלל שפעם המורה שלה
ללשון הסבירה לכיתה שאדם שעושה דברים טובים לאחרים, אז הוא
חייב להיות אדם טוב בעצמו.
אז בגלל זה דניאל ידעה שאמא שלה אישה טובה, שעובדת בעבודה
טובה, ואנשים אוהבים אותה.
גם לדניאל הייתה עבודה, למרות שהייתה רק בת 11.
אמא שלה הייתה מסיעה אותה כל יום ב-5, ישר אחרי שדניאל הייתה
גומרת לעשות שיעורים. היא הייתה מסיעה אותה לאיזה רחוב קטן
כזה, שהיו עומדות שם הרבה נשים גדולות עם בגדים קטנים, ודניאל
הייתה צריכה לעמוד שם ולחכות עד שאיזה מכונית תעצור לידה.
העבודה שלה לא הייתה כל כך קשה. היא הייתה הולכת עם איזה איש,
הייתה צריכה קצת למשש לו שם למטה, לפעמים קצת יותר מזה, הייתה
מקבלת כסף וב-6 וחצי אמא שלה כבר הייתה מחכה לה עם האוטו
ודניאל הייתה חוזרת הבייתה.
דניאל שנאה לעבוד בזה, אבל היא ידעה שהיא עושה לאנשים "טוב",
אז זה הופך אותה לאדם טוב.
והיא גם ידעה שבעזרת הכסף שהיא מקבלת, אמא שלה קונה להם אוכל
ועוד כל מיני דברים נחוצים.
פעם דניאל בכלל לא הייתה צריכה לעשות את זה.
עד שפעם היא ואמא שלה והאחים שלה ישבו באיזה מסעדה קטנה וזולה,
ודניאל הלכה לקנות לה מיץ ענבים, ובא אליה איזה איש שמן ומכוער
ושאל אותה בת כמה היא. היא אמרה שהיא בת 9 וחצי. האיש השמן
והמכוער לא האמין לה, ואמר שהיא נראית בכלל בת 17.
אמא שלה שמעה את השיחה, ובאותה שנייה החליטה שזה הזמן לצרף את
דניאלוש ל"עסק המשפחתי". ומאז דניאל עובדת בזה.
והאנשים השמנים והמכוערים אוהבים אותה. הם תמיד אומרים לה שהם
אוהבים ילדות קטנות שנראות כמו גדולות.
כל יום כשדניאל הייתה חוזרת הבייתה, היא הייתה אוכלת איזה
עוגייה ישנה שנשארה במקרר מלפני כמה שבועות. אחר כך הייתה
יורדת למטה לשחק עם החתולים שיש בחצר.
לדניאל לא היו חברות. ילדה אחת מהכיתה שלה נסעה פעם עם אמא שלה
במכונית, בדיוק ברחוב הזה שדניאל עובדת בו, וראתה שם את דניאל.
ומאז כל הילדות בכיתה קוראות לה באיזה מילה מוזרה שדניאל לא
יודעת אפילו מה היא אומרת. הם קוראות לה ""גונה" או "זונה" או
משהו כזה.
אמא של דניאל אמרה לה שזה בגלל שהם מקנאות בה שהיא כזאת יפה,
ושהיא תגדל היא תהיה דוגמנית וכולם ירצו להיות חברים שלה.
אז דניאל שמחה.
כי אמא שלה היא אדם טוב, ואם היא אומרת אז היא בטוח צודקת.
אחרי שהיא הייתה משחקת עם החתולים היא הייתה עולה להכין
שיעורים, ואז אמא שלה הייתה לוקחת אותה רגע לפינה של החדר, מול
המראה הקטנה, הייתה שמה לה קצת צבע כחול זוהר כזה על העיניים
שלה, שהדגישו את העיניים הכחולות היפות שלה. והיא הייתה שמה לה
קצת אודם אדום חזק. ודניאל היפה הייתה אפילו יותר יפה. אבל קצת
מוזרה, וכבר לא הייתה נראית כמו ילדה בת 11.
ואז אמא הייתה לוקחת אותה לעבודה.
כשדניאל היפה הייתה חוזרת היא הייתה מתקלחת ישר, כי לפעמים
האנשים היו נוגעים בה בכל מיני מקומות אישיים מאוד, והיא
התקלחה כדי להוריד מעצמה את ההרגשה שלהם על הגוף שלה.
והיא הייתה מורידה את כל האיפור המגעיל מהפנים שלה, והייתה
חוזרת להיות ילדה רגילה בת 11.