ישנם ימים שאפשר למחוק, על אף כל הלקחים שאולי למדנו, הם כאפס
לעומת כל המשקעים שנוצרו בהם.
יש שאומרים שישנם חיים שאפשר למחוק, חסרי ערך, אני לא מאמינה
בזה.
אבל בימים כמו היום, נראה שהדבר ההכי נכון הוא להאמין.
לפעמים התהום נראית כל כך עמוקה, נפילה חופשית לתוך ריק
מוחלט.
פעם הייתי הבן-אדם הכי אופטימי, האמנתי בדברים, הושטתי את היד
השנייה כשחבטו בראשונה, אבל עם הזמן כבר לא נשאר לי מה לתת, הם
לקחו לי את הכל.
פתיל של נר דקיק שפעם בער במלוא העוצמה ועכשיו נכבה.
אבל כל זה, סתם מילים, ריקות, חסרות משמעות.
אני לא יכולה יותר להרגיש ככה, יום לאחר יום... אני כל כך
עייפה.
אני לא מסוגלת יותר להסתיר את מה שהחבאתי כל השנים, אם רק
מישהו היה יודע עד כמה אני הרוסה מבפנים.
ועדיין יש אותה...
תקווה עיקשת, היא לא מרפה, היא תמיד שם.
לפעמים אני כל כך מרחמת עליה, נאבקת כל כך חזק ומובסת כל יום
מחדש.
רוב הזמן אני מקנאה בה, איך נשאר לה עדיין הכח, או הנחישות לא
לוותר.
נחושה ואיתנה, כל כך קשה לי להאמין שהיא ואני הם אותו שלם.
ואחרי הכל, אולי יש תקווה, אי שם, מתישהוא... היא שוב נלחמת.
אני אתן לה היום קצת יותר זמן, אני זקוקה לה היום יותר מתמיד.
היא תיעלם בעוד כמה רגעים, תשאיר אותי שוב לבד.
אבל זה כבר לא נורא, זה לא משהו חדש.

היא קרעה את פיסת הנייר המקומטת שהייתה זרוקה על המדרכה, סמוך
לגשר שהיה רק שבוע שעבר בחדשות... איזו נערה מיסכנה שניסתה
לקפוץ מהגשר והתחרטה בשנייה האחרונה.
רק כשניסתה לעבור לצד השני, היא בטעות החליקה.
פשוט נורא עד כמה לאנשים לא אכפת... לזרוק ככה זבל באמצע
הרחוב.
היא הקפיצה את הגזרים בין אצבעותיה בעודה מחפשת אחרי פח זבל.