השעה קרוב לחצות וחזרתי עייף ומותש מהעבודה, כשפתאום מכונית
שחוסמת כמעט לגמרי את הכניסה לחניה.
"סליחה, של מי האוטו שחונה שם בחוץ?" אני שואל את הבחור שמנקה
לקראת סגירה את החנות של הבגדים ממול.
ידעתי שזה לא הרכב שלו, אבל פחדתי לשאול בחנות ליד.
תמיד הייתי פחדן.
"לא יודע, תשאל בחנות ליד", הגיעה התשובה הצפויה.
התמהמתי קצת, "אתה מפחד?" הוא שואל אותי. קוראים לו ערן, ומדי
פעם כשאני עובר ליד החנות שלו אנחנו קצת מדברים.
"מה פתאום", התחמקתי, "פשוט, אני לא יודע אם יש טעם בזה בכלל"
"היא מפריעה לך לצאת?"
"לא, היא הפריעה לי קצת להיכנס, אבל כבר חניתי"
"אז מה הבעיה?"
מה הבעיה? הבעיה שאני פחדן, סתם פחדן, ויכולתי לקלל קצת וללכת
הביתה ואולי לחשוב על זה עוד קצת לפני השינה, להתעצבן עוד
טיפה, וזהו. כרגיל.
אבל לא, הפעם הייתי חייב לעשות משהו... אני אידיוט, למה שזה
בכלל ישנה משהו?
זו הייתה מכונית כזו ישנה, גם קצת מסריחה, אפשר היה להריח כי
היה חסר לה חלון, ואולי בגלל זה החנו אותה בכניסה.
הסתכלתי פנימה לחנות השניה, זו היתה הסנדוויצ'יה של הכורדים,
לא נכנסתי לשם אף פעם למרות שאני כבר גר בסביבה כמה חודשים.
האמת? קצת פחדתי. זה נשמע מצחיק, אבל זה המצב, פחדן כבר
אמרנו?
בתוך החנות ישב זוג מבוגר, אנשים שחוקים, בני ארבעים שנראו כמו
בני שישים, במיוחד אם הסתכלת להם לתוך העיניים.
"זו המכונית שלכם?", אני שואל וכבר יודע את התשובה.
"מה הבעיה?", שואלת אותי האשה, שיער מחומצן, קול צרוד
מסיגריות.
"המכונית שלכם חוסמת את הכניסה לחניה", אני אומר ומוסיף בטון
מתנצל "ויש עוד חניה בהמשך, לא צריך לחנות בכניסה ככה".
אני שונא את עצמי על הטון המתרפס, על כל הפחדנות הזו.
בסוף זה נגמר בזה שהם נכנסו לאוטו ונסעו, ואני הסתכלתי עליהם
מרחוק, לוודא שהם לא יעשו לי נזקים לאוטו, לך תדע מה עובר
לאנשים כאלו בראש.
האמת שהרגשתי טיפה יותר טוב עם עצמי. אבל לא בהרבה יותר.
ואולי כל הסאגה הזו היתה כדי להוכיח לעצמי שאני לא מפחד, למרות
שאני יודע שכן.
זה כמו להגיד בקול רם "בטח שאני יכול", ולחשוב בלב שאין
סיכוי.
וזה כמו לחשוב על הבחורה שאתה אוהב מרחוק כבר שנה, ופעם אהבת
מקרוב.
לשמוע אותה צוחקת, להרגיש את המגע שלה על היד שלך לפעמים,
ולהאמין שיש סיכוי, למרות שאתה יודע בלב שהיא של אחר, לנצח.
ולעולם לא תהיה שלך.
ואולי אם לא היית כזה פחדן כבר היית אומר לה את זה בפנים וגומר
עם זה. |