כמו שכולם אמרו ככה היה, הכול קרה בדיוק בצורה שבה דינה
ביקשה.
הסלים סודרו על המזח כבר בחמש לפנות בוקר והסירות היו מוכנות
ליציאה.
השעה הייתה שש, למזח הגיעו הדייגים הרגילים, זלמן, משה
ומינצברג, כל אחד הדור בסגנונו.
זלמן היה איש רזה עם משקפיים שהעדשות עשו לו עיני דגים. הוא
היה הולך כפוף ושקט מאוד.
לעומתו משה היה קולני ורחב, שרירי עם עיני תכלת קורנות ושער
חום מלא ברק.
מנצי היה איש שמן, שערותיו לבנות, עיניו כחולות וזקנו הלבן גדל
בצורה לא אחידה על סנטרו הכפול.
השלושה עמדו מפטפטים בין 38 הדייגים שצורפו חד פעמית לדייג
משותף בשביל להשיג תוצאות טובות יותר לקראת החגים.
עמדתי שם והבטתי בהם צוחקים, שמחים, נולדו הם לחיים שכאלו ומה
אני? מה אני עושה? מכין להם את הציוד... האם גם אני אהיה
כמותם? אף פעם לא הרגשתי מחובר לנושא הדייג, אני בכלל לא יודע
האם זה ייעודי, אבל ככה זה פה אצלנו, אני הדור הממשיך של
הדייגים. סב סבי היה דייג, אב סבי, סבי ואבי כולם היו משושלת
ארוכה של דייגים אף אחד לא העז או בכלל רצה להפר את רצף
המעמד...