אני מרגיש שפתיים חמות ולחות על העפעפיים והלחי שלי, יד רכה
מלטפת את הכתף שלי, אצבעות חרושות קמטים זעירים מועכות את
התודעה שלי לגרגרי חול שמשייפות עם הרוח את פני המדבר. זהו
חלום. אני חולם על שינה חמה וארוכה במיטה שלי, שמסתיימת כשאמא
שלי באה להעיר אותי. היא חסרת פנים, אני משולל חוש ריח - מודע
לחלוטין שזהו חלום, ואף על פי כן הרגשת האושר הולכת ומשתלטת
עלי עם כל נשיקה ונשיקה. הרי מהו בעצם חלום, מה מבדיל אותו
מהמציאות, מסיפור. אני לא מצליח להחליט אם אני חולם תמונות או
מילים.
צפירה ארוכה חודרת לתוך העולם שלי, במהירות אני שוקע חזרה לתוך
אויר חמים ושמש בוהקת של מרץ, המילים או התמונות או מה שזה לא
יהיה ממריאות מראשי, מתחלפות בהברות לא מובנות. ג'יבריש. גולן
מופיע משמאלי, הוא מפסיק ללחוץ על ההגה, משתרר שקט לבסוף. אני
נולד מתוך מושב הבז' של הפורד. "כוס אמא של האינדיאנים האלה"
הוא מקלל ומניף בידיו. בינתיים הפורד נגררת לאיטה, מוקפת מכל
הכיוונים בדמויות אדם לבושות בתחפושות צבעוניות, בינהן אני
מחפש אינדיאנים ולא מוצא.
"נרדמת?"
"כן".
"אתה מפסיד, קבל את כל הזונות האלה" גולן מחווה בידיו על ההמון
שסובב אותנו. אני מסתכל על אוסף התלבושות הבוהקות, מרוב כל
הצבעים הזוהרים אני לא מצליח להתמקד. אכן רבות הן הזונות,
לוהטות ומגרות. אנחנו במרכזו של קרנבל והאנשים זורמים להם
חופשי ברחובות, או עומדים במרפסות, או משרבבים את ראשיהם דרך
החלונות. כושים, ספרדים, סינים, ערבים, אנגלים, גרמנים, יפנים,
איטלקים, פיליפינים, פולנים, מולטים ושאר בני תערובת למינהם
מנענעים את איברהם המזיעים לכל הכיוונים, לובשים חיוכים. כל
אחד מהם תורם, לפי יכולתו, לפסקול השמחה וההפקרות שנשמע בכל.
אנו לא תורמים כלום. אני רוצה לדעת איפה אנחנו נמצאים, למרות
שאין למידע הזה כל תועלת. יכול להיות שאנחנו בניו-אורלינס וזה
המרדי-גרא, או שאולי אנחנו בעיצומו של קרנבל קאתולי בפמנה.
"אנחנו בפלאסיו סנטרל?"
"איפה?"
"לא משנה. תחנה איפשהו כבר". גולן מחנה מאחורי ערימת זבל
מסריחה, נועל את האוטו ואנחנו נבלעים בתוך ההמון. תוך חמש דקות
אני מספיק לאבד כל קשר עם גולן. אני תוקע מרפקים בכל מי
שמסביבי, עוצר אנשים בגסות, בוחן אותם באינטנסיביות אבל גולן
לא בינהם. הפאניקה תופסת אותי לשניה, אבל מרפה מיידית כשאני
מתחיל להינות מהחופש הלא צפוי הזה. אחרי עוד שניה אני מבין
שהחופש הוא חסר תועלת, אני לא יודע מה לעשות איתו. אני הולך
לאט ומתחכך בגופות הלחים של הזונות והסרסורים.
אני אוסף זונה יפנית חיוורת בשדרה. היא מרכיבה משקפיים, עם
מסגרת עבה, שאותם אני כמעט מפיל מפניה כל פעם שאני רוכן לנשק
אותה. אנחנו הולכים בשדרה לכיוון המלון שלה, זרם בלתי פוסק של
אנשים חולף על פנינו, הם חולפים בכל הגדלים והצורות - גבוהים
ונמוכים, רחבים וצרים, משולשים ומרובעים; פעם היה להם גם אופי
וכיום הם נותרו צורות בלבד. אנחנו עולים לחדרה.
אני מתיישב על הספה, היא מכינה תה. אנחנו מדברים באנגלית
מקרטעת.
"איך קוראים לך?"
"אייקו. ולך?"
"אבי. אייקו זה יפה. יש לזה משמעות?"
"כן, זה ילד של אהבה". היא מחייכת בזמן שהיא מגישה את התה. אני
מחייך גם. היא מתיישבת על ידי.
"מה את עושה פה אייקו?"
"כלום, מטיילת. אחרי שהפסיקו הפיצוצים אמרתי לעצמי שאני חייבת
לבקר כאן".
"נו, ואיך בינתיים? את אוהבת את פנמה?"
"פנמה?"
"לא פנמה?" אני שואל ולא נותן לה לענות, מנשק אותה ודוחף יד
לתוך החולצה שלה, היא לא מגלה התנגדות. אני מפשיט אותה במהירות
ומתחיל לשחק לה בכוס, היא רטובה. אנחנו מזדיינים במהירות, היא
גומרת, אני גומר. אחר-כך אני מבקש ממנה שתמצוץ לי אבל לא מצליח
לגמור אז אני מזיין אותה פעם נוספת. בכל זאת אני לא מצליח
לגמור. היא עושה טעות קריטית והולכת להתקלח, זונה טיפשה, לרגע
אני מרחם עליה, מתענג על התמימות. אחר-כך אני מוציא את כל
השטרות מהארנק שלה ומתחפף מהמלון.
בינתיים העיר השחירה והשמיים נותרו כחולים. אני הולך לאורך
הטיילת, הקרנבל נמשך, האנשים המכוערים והבודדים חולפים על
פניי, אני מרחם עליהם ורוצה שהם ירחמו עליי; רוצה שמישהו יקשיב
לי, שיאהב אותי; רוצה לגאול את כל האומללים חסרי התכלית; רוצה
לזיין, רוצה לחבק, רוצה לדקור, רוצה להתלטף, רוצה לפוצץ, רוצה
לחדור. הרי מה ההבדל בין חיים לבין מוות לבין חלום. אני לבד
ובודד. אני עוצר ליד וילה שמשקיפה על החוף, בתוכה מישהו שומע
את הרקוויאם של מוצארט. אני חייב לכתוב את כל זה, עכשיו ברגע
זה, לא לדחות את זה אפילו בשנייה, כי האומללות והשעמום
והבדידות והארעיות והיאוש אסור לתת להם להשתקע, אסור לתת לזמן
להשפיע על הרגש הגס, אסור לתת למחשבה לצנזר או לעדן אפילו לא
הברה אחת, אסור לתת לעצמי להביט לאחור במבט מפוקח, לעשות חשבון
נפש, חשבון של עניים, אסור לערוך, לקצץ ולגזור. צריך לאבד את
הכל, להזריק במזרק משומש, לזיין את הזונות הכי חולות
ומלוכלכות, לסוע בנתיב הנגדי, להדקר ולדמם על החול הקר, להאנס
ולהשדד, לצרוב את התודעה בבשר כל עוד הוא חי, לכתוב את הסיפור
שלי ולהשפיך עליו; צריך להתמסר לחטא, לחוסר המוסריות, לבצע כל
עוולה שניתן לחשוב עליה, צריך לעשות את כל זה בחינם ולקבל על
זה תשלום; צריך לנסות למות בכל הכוח רק בשביל לחיות, בשביל
להבין שאני מעל כולם ועם זאת מתחת לכל, שאני הכי טוב ועם זאת
הכי גרוע, שאני הכי מיוחד ועם זאת הכי אפור והכי רגיל שיש,
שאני האלוהים ובנו ואשתו והזונה שלו והאבא שלו, שאני אנושי
ובו-זמנית לא, שאני חלק ממשהו ושאני לגמרי לבד; צריך להרגיש כל
הזמן כאילו אני מאחור במירוץ, מפגר אחרי כל אלה שכבר הלכו
בשבילים האלה וכתבו את אותן המילים, זיינו את אותן הזונות, עשו
את אותם הסמים, שיחקו באותם משחקי מוות זולים, ולדעת שהם עשו
את זה יותר טוב, במילים יותר יפות, עם מסקנות חכמות יותר, ואני
נותרתי עם חוויות בלויות, עם אוסף חלומות של מילים דלות
ותמונות זולות וריחות של ביוב ודאודורנטים זולים,
ואנטיביוטיקה, ומאפיות, ופיח, וספרים ישנים, וזרע טרי, וכוסים
שעירים; צריך לעשות כלום, לשבת ולגרד בביצים, או אפילו לא
לגרד, לא להסתכל, לא לשמוע, לא להריח, לא לעשן, לא לזיין, לא
לכתוב, לא לחשוב - פשוט להתקיים, ולהלחם בקיום, ולהפסיד בכל
קרב; צריך לחכות לרקבון, זה שמקנן בתוכי, בלב, בביצים, במוח
ובריאות, שיתפשט ויסיים את מה שהתחילו הזונות, והסרסורים,
וסוחרי הסמים, והמורים, והמרצים, וההורים, והחברים, והחברות,
וכל האנשים שאי פעם קיבלו אותי לעבודה, או נתנו בי אמון, או
נתנו לי להאמין בהם. שיסיים הרקבון את מה שאני לא מסוגל. ורק
אז, לשבריר של שניה, אני אביט לאמת בלבן של העין, אם בכלל יש
דבר כזה אמת, ואם אין אמת אז לפחות יהיה אבסורד. רק לשניה. אני
לא יודע איפה אני, מתי אני, מי אני; ולשניה, או לנצח, זה בכלל
לא משנה. הראש שלי ריק.

אני בוכה.

ואז זונה בורגנית וזונה שמנה תופסות אותי. אני נדלק ברגע. הזין
שלי חלק ונפוח מרוב אוננות, הזין שלי הוא הפוטיומקין, הזין שלי
עומד. אנחנו הולכים על החוף לדירה של "חברים", ככה השמנה
אומרת, אני צוחק, הבורגנית צוחקת, יש לה צחוק מקסים וכתמי
ניקוטין על השיניים, אם היא לא הייתה זונה הייתי יכול להתאהב
בה. השמנה מלטפת לי את התחת, אני מסמיק והבורגנית צוחקת עוד
פעם, כבר אמרתי שיש לה צחוק מקסים?
הדירה של ה"חברים" לחה ומסריחה כמו חתול רחוב אחרי הגשם.
הבורגנית לא מבזבזת זמן ומתפשטת עוד במסדרון, שם היא מכריחה
אותי ללקק את הכוס המסריח שלה, כוס בלוי, כוס שעבר טוטאל לוס,
כוס שואב, כוס שמורכב משכבות רבות של חמאה ואיפור, כוס דולף
זרע מלפני רבע שעה, כוס על סף גסיסה, כוס מעוטר בזיפים של
אברך; יש לו טעם של מוגלה לכוס הזה ואני כמעט ומקיא אבל כמו
ילד גדול אני בולע הכל. השמנה לוקחת את הכסף שהרמתי ליפנית,
אלו לא זונות פריאריות, לזכותן יאמר, אחר-כך היא מתחילה לשחק
לי בביצים ובחור התחת בזמן שהיא מלקקת את הכיפה, "ואוו, זה
גדול" היא אומרת, אני נקרע מצחוק בתוך הכוס הגוסס. הבורגנית
חונקת אותי בירכיים הלבנות שלה, אני שולף את הראש שלי מבין
רגליה ממש על סף העילפון. אני משכיב את השמנה על הגב ומכין את
הפוטיומקין לחדירה, אלא שהבורגנית מתערבת, תוקעת את התחת שלה
מולי באויר ואני נכנס אליה במקום, גם לה לא חסר מה לתפוס
במקומות הנכונים. אנחות בוקעות מאיפשהו. השמנה זוחלת מתחת
לבורגנית, מלקקת אותי ואותה ביחד, הבורגנית דוחפת לה שלוש
אצבעות והשמנה מפליצה מהכוס בתגובה. זה גן עדן של סירחון, של
שפיך, וזיעה, ורוק, ומיצי כוס, ושמנים ארומטיים זולים, ושטיח
זול מלא באבק, ועציץ שלא השקו אותו חודשים, וכדורי שערות
רטובים באמבטיה, וסיגריות מתות. האוויר מלא חשמל סטטי. זה נמשך
לנצח, או לפחות לשתי דקות, עד שפתאום אני מאבד את זה, מנסה
להשהות את זה לעוד כמה רגעים, לפחות בשביל להשפריץ בתוך השמנה,
אבל אני מתבזבז על הבורגנית. הם מציעות לי להתקלח, או מסאג'
מרגיע, או ראש או שניים, ללא כל תוספת תשלום. אני מסרב ויוצא
לשוטט בעיר. רגליי מזהות את הרחובות, כבר הייתי כאן בזמן
ובמקום אחרים.
כשהשמש עולה אני יושב על שולחן פיקניק בגן הציבורי, האנשים
התמעטו אולם הקרנבל לא פסק. תמיד אפשר למצוא סיבות לחגוג, או
להתאבל, או ללכת לים, או לקום בבוקר, או להתחתן, או למצוא
עבודה, או להמשיך לחיות עוד יום. מתישהו כל זה יהיה חור שחור,
מתישהו כולנו נהיה חור שחור, או לפחות טמונים באפר, וזאת כבר
סיבה להתנחם. אני מפחד שהשתגעתי. אני קולט את גולן נגרר עם עוד
מישהו בקצה הגן, כשהם מתקרבים אני מזהה את ברז'ינסקי. הם
הולכים עקום לחלוטין, כמו ששום חיה שהולכת על שתיים בעולם לא
מסוגלת ללכת, הם מסטולים לגמרי, בוהים בי דקה או שתיים. בעצם
זה יכל להיות לגמרי אחרת. אני חושב על מישהי ששברה לי את הלב,
מנסה לדלות מתוך מאפרת המחשבות איזה בדל של זכרון, עין, או אף,
או אצבע, או את ריח הכוס, או את מגע השיער שלה אחרי מקלחת.
כלום. היא הפכה לריק שאפילו היא כבר לא תוכל למלא. זה אפילו לא
משנה אם זאת האמת או שקר גס, כי ההבדל בינהם אפסי, המשמעות
זהה.
"איפה נעלמת?" גולן שואל.
"שום מקום".
"עשינו סיבוב קודם ואיבדנו את האוטו".
"איפה עשיתם סיבוב?"
"בטיילת וביפו".
"יפו?" הם נדפקו לגמרי. מזיעים ועייפים אנחנו משוטטים בין
הסמטאות ומחפשים את הפורד. הקרנבל לא פוסק לרגע, הוא רק משנה
צורה ומקבל חיים חדשים. פיח מכסה את העיר. פלאסיו סנטרל,
ניו-אורלינס, פנמה, יפו, לונדון, ניו-יורק, אמסטרדם, מוסקבה,
טוקיו, בנגקוק, כלכותה, סידני; אנחנו אבודים בשומקום, בזמן
בלתי מגובש. אנחנו עוצרים לתדלק אופיום ונתקלים בפורד, השמשות
שבורות, המפתחתות בסוויץ', חרא מרוח על מושבי הבז' המושתנים.
אני מאבד את הקלאץ' אחרי שהוצאתי את הפורד מהחניה, האוטו המסכן
נאלץ להיסחב בראשון כל הדרך, חמש אלף טורים. תוך חמש דקות ריח
השתן והצואה התערבבו עם ריח הגיר האנוס וסרחון הרדיו הערבי.
סוף סוף אני מבין את הבעיה שלי, אני פשוט עושה הכל הפוך, שם
בסוף את מה שצריך לשים בהתחלה, נותן שמות לא נכונים לדברים לא
נכונים, בוחר באופן לא רציונלי את החברים שלי, לא חוסך בזמן
ובכסף.
"אז מה ברז'ינסקי, מה קורה עם אח שלך?" שאלתי.
"אתה יודע, עומד, לובד".
"עדיין עם חברה שלו?"
"אההה".
"אני בעניין של לאכול. אתם בקטע לעלות לגבעות לאיזו מסעדה
אותנטית?" הם מסכימים. אני מסיט את הפורד שמאלה והיא מתחילה
לזחול בכיוון הגבעות.
שוטר עוצר אותנו אחרי שנסעתי באדום. משטרת פלאסיו סנטרל
המזדיינת. "רשיונות בבקשה?" יש לו ניבים ארוכים, גבות עבות,
ואצבעות חלקלקות. רוב פניו מוסתרים בידי משקפי שמש אולם
העיניים הביוניות שלו חורכות אותנו במבטן, הוא כבר ראה הכל,
הוא יודע על כל החטאים והפשעים שעשינו, אפילו על אלה שאנחנו לא
יודעים עליהם. "חבר'ה, עשיתם שטויות?" אני מנענע את ראשי
לשלילה, "לא עישנתם סמים או משהו נכון?" שוב מנענע את ראשי
לשלילה, "לא אכפת לך שאני אערוך חיפוש?" אין לי שום התנגדות.
אני יוצא מהאוטו ולפי בקשתו פותח את הבגאז'. גופה מצפידה שוכבת
מקופלת, מתריסה עם התחת שלה שמופנה אלינו. משהו פה לא מסתדר
לי, אני לא זוכר שמישהו מאיתנו הניח פה גופה, אני בכלל לא זוכר
שהתעסקו עם גופות. סוף סוף הכל מתבהר, מישהו מנסה להפליל
אותנו, אינטרסים אפלים ובלתי ניתנים להגדרה או הסברה שילבו את
כוחותיהם לעצור אותנו מלהגשים את מטרתנו. מהי מטרתנו? האם זאת
מטרה ראויה? "זה שלכם?" השוטר שואל. "אתה יכול לקחת את זה" אני
משיב. הוא מרים את משקפי השמש ומניח אותן על מצחו המזיע, עיניו
מישירות אל הגופה. הוא מלקק שתי אצבעות, דוחף אותן לתחת, מגשש,
לבסוף עוצר ומוציא גוש חרא, מרחרח אותו. "נראה לי שהסתבכתם
ילדים. אתה יודע מה זה? זה חרא קטלני, ילדים כמוכם מעשנים חרא
כזה ואחר-כך אנחנו עוצרים אותם כשהם פורצים למכוניות בשביל
לממן עוד מנה, זה עוד במקרה הטוב, בדרך כלל אנחנו מוצאים אותם
ללא רוח חיים, נשמות אבודות. אבל אתם ילדים טובים נכון? כן,
אתם ילדים חכמים, אני רואה שלמדתם את הלקח, לא תמשיכו עם
השטויות, נכון? אבל אני נאלץ להחרים את זה. ולתת לך קנס על
האדום. סעו בזהירות ילדים".
אנחנו עולים לגבעות, אין פה כלב לאכול, שממה מוחלטת. אבל
פלאסיו סנטרל נראית בבהירות מהגבעות, נשקפת במערומיה, בכיעורה
המלוכלך. הקרנבל נמשך. אך מהי בעצם פלאסיו סנטרל? אפשר להגיד
שהיא עיר, אבל איזו מין עיר? אפשר להגיד שזאת מילה, אבל איזו
מין מילה? מה מבדיל אותה משאר הערים והמילים? אפשר להגיד הרבה
דברים, אבל למה בעצם לטרוח.
אני יושב על מכסה המנוע של הפורד, מעשן סיגריה, משקיף על העיר.
אני יודע שממש עכשיו איפשהו שם למטה, ילדה בת ארבע עשרה, שאני
בחיים לא אכיר, שאני בחיים לא אבין, דוחפת לעצמה אצבעות בפעם
הראשונה. אני שם עליה זין.