[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מאור קורן
/
מלאכת מחשבת

אותיות רדפו למילים שהתגבשו למשפטים בזה אחר זה. שורות סדורות
כתלמים שנחרשו זה עתה ביד איכר מיומן. רגבי מילים נערמו במוחה
בשטף כשהיא אך בקושי מספיקה לכתוב אותן באותיותיה המעוגלות,
הנחפזות אל דפדפת הנייר. מעצבת אותן לתלמים חדשים. בלי להתעכב
יותר מדי על הפסיקים, נקודות, ושאר מעצורים ובלמים, שרק היו
עלולים לעצור את השטף, או גרוע מזה, לנתב אותו לשבילים צדדיים.
מוחה היה רהוט, צלול, הסיפור קלח הישר מזרם התודעה השוצף שנבע
במוחה. ניתז בקילוחים ארוכים, סדורים, הישר אל הדף. כנהר הזורם
אל הים, סופח בדרכו סחופת לרוב מרכז אותן משתי הגדות ובשפך
הנהר בתזמון מדויק, מגובשות ומתואמות למופת מצטרפות הן לכדי
סיפור מופלא שנרקם כיצירת אומנות בקומפוזיציה מושלמת של מילים
ורעיונות. בשפע שנבע כמעין המתגבר, נמהל באגלי הזיעה המרוגשים,
נחרט לתוך הדף בחדוות יצירה.
היא הרחיקה את הדפים, ממקדת את מבטה, וקוראת שוב בקפידה.
מהתחלה, שורה אחר שורה, עוצרת בסוף כל פסקה וצוברת התרגשות, רק
כדי להתרשם מהפסקה הבאה. הנאתה גוברת לקראת הסיום וגלים של
עונג מתפשטים ממוחה אל יתר גופה כגלים קטנים, אדוות של עונג
המביאות אותה לכדי סיפוק מושלם, מלאכת מחשבת.
בלי לאבד אף רגע מיותר היא התיישבה אל המחשב מקלידה מתוך הדפים
הסדורים שלפניה, הישר אל המסך, בלי לעצור, ממש כמו בדף. מלאכה
מונוטונית, מוחה ריק ממחשבות, רוצה שכבר ייגמר החלק הטכני,
המייגע, שאותו מעולם לא אהבה. היא הרחיקה את הכסא בבת אחת,
סוקרת את המסך. קוראת שוב בקפידה מההתחלה אל הסוף, מחייכת
בהקלה.
"תם החלק הטכני" חשבה לה תוך שהיא זורקת כלאחר יד את הדפים
לפח.
היא עוברת על הסיפור מהתחלה, שוזרת נקודות ופסיקים, מקפידה על
כללי הפיסוק והניקוד. מוסיפה גרשיים חינניים, פה ושם סוגריים
המסגירים משפטים משובבים. מציבה רווחים, פוסקת פסקאות. כצייר
המוסיף בתנועות שרבוט מכחול אחרונות, קרני אור וצבע שגורמים
ליצירתו להתעורר לחיים. וכך גם הרגישה, הסימנים שהוסיפה נראו
לה כנקודות חן מנצנצות המקשטות את יצירתה המושלמת. מלאכת מחשבת
ממש.
מחשבה טורדנית חלפה במוחה והיא מיד תרגמה אותה בנקישת מקלדת
מיומנת לכדי גיבוי הקובץ. מוודאת שמעתה יהיה שמור לו על הדיסק
הקשיח. שוב הרחיקה את הכסא, תוך כדי סגירת המחשב בלחיצה. מנגבת
מבלי משים את הזיעה ממצחה בגב ידה והולכת מרוצה מעצמה לעבודות
הבית. עוד רגע קט יגיעו הילדים, ארוחת צהריים, חוגים, בעל,
ארוחת ערב. שיגרה סוחפת, אין רגע דל.
היא מסיעה את הילדים לחוג, מנצלת את הזמן הפנוי להתקשר לחברתה
משכבר הימים, "החברה הכי טובה". ומיד מוצאת את עצמה מדווחת לה
בחדווה על הסיפור שכתבה. "הוא מושלם, פשוט מושלם" היא מחמיאה
לעצמה שוב ושוב, תוך שהיא "מקריאה" לה מהזיכרון קטעים נבחרים
ומתמוגגת לשמע המחמאות שמרעיפה עליה מיד החברה. בדרך הביתה היא
כבר מוצאת סדקים בסיפור, משפטים ש"חייבים" להיכתב אחרת.
"אתקן מייד כשאגיע הביתה" חושבת לעצמה בפיזור, יודעת היטב שלא
תגיע למחשב לפני שהיום ייגמר וכולם יהיו ספונים עמוק במיטתם.
כשהרגע הזה מגיע היא ממהרת למחשב. בתנועות אזמל מיומנות מורידה
קטעים שלא נראים לה ושוזרת במקומם משפטים חדשים, מתאימים יותר,
מושלמים. מחדדת פה ושם רעיונות, מחליפה מילים בראויות יותר,
מרווחת, מפסקת, משיבה את הנקודות, הסוגריים והמרכאות. מרוצה
מאוד מהתוצאה היא שולחת בדוא"ל לחברה הכי טובה שלה ולעוד חבר
לעט, שיהיה.
"מושלם, ממש מלאכת מחשבת" היא מהרהרת באושר, וחיוך של סיפוק
ניסך על פניה כמה דקות לאחר מכן, רגע לפני שהיא נרדמת.
בבוקר הכול פשוט יותר, מיומנות שבשגרה. להעיר, לעזור להתלבש,
לארוז אוכל לגן/לבית הספר/לבעל לעבודה. מסיעה את הילדים
ולמחשב. ככה, כמו שהיא, סתורת שיער, עדיין לא שתתה את הקפה
הראשון של הבוקר והיא כבר מקלידה. משפצת, מתקנת, עורכת ומביאה
לידי ביטוי את כל אותן מחשבות שהדירו שינה מעיניה בלילה. עורכת
מחדש ליצירה מאוזנת יותר, מושלמת ממש, יצירת מופת.
הדוא"ל מחווה על הודעה חדשה. ראשונה שהגיבה הייתה כצפוי חברתה
הטובה, היא לא חסכה מחמאות וסופרלטיבים, ממש יצאה מגדרה. המסר
היה ברור: הכול מצא חן בעיניה, מאוד. למעט הערת שוליים קטנה:
"הסוף, קצת חסר בו פלפל, לא?" מוסיפה החברה בסוף ההודעה הערה
בונה.
"בדיוק כפי שחשבתי, הסוף לא משהו, חייבת לשכתב מחדש..." היא
חושבת לעצמה במרירות ומייד ניגשת למלאכה במרץ: מוחקת, מוסיפה,
כותבת, ושוב מתקנת, משפרת ומחדדת. בדיוק כשמסיימת מגיעה ההודעה
מהחבר לעט. גם הוא כצפוי, לא חוסך מחמאות, הוא לא מבקר, רק
שולח מילות עידוד וקריאות התפעלות. עכשיו הכול נראה כבר אחרת
"הכי קרוב לשלמות" היא מחייכת לעצמה ומתחילה לתת דעתה על סימני
הפיסוק, נקודות, וכל השאר. שמשום מה החלו פתאום להתמרד. נקודות
החן המנצנצות שקישטו כה יפה נראו לה פתאום כסתם נמשים פזורים
באקראי. מתרוצצות כנמלים עמלות ומחליפות מקום כרצונן. היא
ניסתה להשליט סדר, לא מניחה לייאוש לאחוז בה. בנחישות
ובהחלטיות היא מיקמה כל סימן במקומו, סוקרת בהנאה את יציר כפיה
וקוראת שוב מהתחלה עד הסוף. מרוצה מאוד מהתוצאה, שלמה עם כל
סימן וסימן. היא מבצעת "שיגרת גיבוי" וחושבת לעצמה בסיפוק:
"ממש מלאכת מחשבת".
בלילה, אחרי שכולם הלכו לישון, ושקט יצירתי אפף את הכול, משרה
אוירה רגועה, היא עברה שוב על היצירה. מנסה בייאוש לערוך את
השינויים המתבקשים שעלו במוחה הקודח בשעות אחר הצהריים. בין
ארוחות, הסעות, חוגים ושאר מטלות. איכשהו, כלום לא הסתדר,
המשפטים נראו לה לא מחוברים, הפסקאות לא מגובשות.
"הסוף! כן הסוף הזה, מה יהיה איתו בסוף?" חשבה בייאוש בעודה
מנסה להילחם בסימנים ששוב החלו להתמרד. כטרמיטים חרוצות
הנוגסות בכל פה ביצירה, מכלות בדרכן הכול, ממוטטות את המבנה,
מפרקות את השורות הסדורות ועושות מלאכתן, מלאכת מחשבת.
היא שלחה את ידה למקלדת, תחילה מחקה את הקובץ ובהחלטיות רבה
פנתה אל "סל המחזור" וגם משם היא מחקה את הקובץ, לצמיתות.
בלילה היא התעוררה שטופת זיעה, "הסוף" כן, הסוף החל מתנגן לה
במוחה. רהוט, מדויק, מושלם. ממש מלאכת מחשבת.
                                          - הסוף -  







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
קשה יש רק בלחם,
וגם אותו אנחנו
אוכלים בלי מלח.


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/9/05 17:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מאור קורן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה