בבוקר סתווי כשהכל שקט ורק הרוח דופקת בחלונות.
הכל נעשה יותר כבד ובו בזמן יותר צלול.
אני יכולה לשבת ולחשוב על דברים שונים בזמן שמיעת מנגינת
הרוח.
ע"י שמיעת תקליט ישן מתעוררות אצלי מחשבות ישנות ותהיות על מה
היה קורה אם לא הייתי כל כך פזיזה ואם הייתי מקשיבה לעצות
ההורים. אולי כל זה לא היה קורה.
לגמור במוסד לחולי נפש זה דבר טרגי במיוחד כאשר ידוע לך שאתה
לא שייך לשם. בעקבות התדרדרות שלי בשירותי בצבא החלו להתגלות
אצלי תסמינים שהמפקד שלי ראה בהם חוסר יציבות. הוא אמר שהוא
דואג, אני רואה בזה כדרך מהירה להיפטר מגורם מעכב במקום לנסות
ולהתמודד איתו.
אני רואה דברים שאנשים רגילים לא יכולים לראות האם זה הופך
אותי למשוגעת? האם זה אומר שאני לא שייכת ושאפשר להכניס אותי
לבניין ולכלוא אותי שם ללא אפשרות לצאת ולתקשר עם העולם
החיצוני?
לפעמים ההורים שלי באים לבקר אותי, הם מביאים לי פרחים אדומים
עם ריחות נעימים, הם מביאים לי המון ספרים וחוברות צביעה והם
יושבים ואומרים לי שהם אשמים ושאני הייתי בסדר ולמרות שכולם
אומרים שהם מתים אני לא מאמינה, הם סתם רוצים לתת לי הרגשה
שאני משוגעת אבל אני לא!
הם באמת שם, הם מדברים אלי, שואלים שאלות, מחבקים מנשקים...
אני רוצה לגלות לכם סוד...
זה פשוט מדהים - ההורים שלי לא מזדקנים, נכון מדהים? הם אומרים
לי שהם רוצים להישאר צעירים לנצח בשבילי, בשביל לעזור לי לצאת
מכאן, הם כל כך אוהבים אותי.
אני חושבת שיום אחד יהיה טוב, אבל כרגע יורד גשם והכל קצת
מטושטש.