היא ישבה שעונה על הכורסא.
שניהם הביטו בענן העשן שזחל הישר מהסיגריה הארוכה שעישנה.
רגל על רגל, נשענה על הכורסא. חצי שכובה-חצי ישובה, מעט
נחה-מעט ממתינה בציפייה דרוכה להצטרף אליהם.
הם קילפו מעליהם את בגדיהם באיטיות מכוונת, לא גורעים עין אחד
מהשני. מגרים ומתגרים.
"אני אחכה עוד הרבה זמן עד שתחליטו לשתף גם אותי במשחק שלכם?"
קול נשי צרוד הזכיר לשניהם שהם לא לבדם.
הם שלחו את מבטיהם שטופי הזיעה והזימה לעבר גופה העסיסי. אישה
אמיתית, שניהם חשבו בדממה משתקת. הם התפעלו מהאור הצהוב העמום
שזהר על עורה בצבע הזית.
היא חיככה את ירכיה הרכות זו בזו בכוונה לפתות והצעיפה את מבטה
לעברם כפאם-פטאל מנוסה.
"על מי את מנסה לעבוד?" הם חייכו אליה בגיחוך. "נו באמת? בואי
כבר", הם משכו אותה אליהם בידיים ארוכות. הניפו אותה אל המיטה
הרחבה.
שכובה ביניהם, גוף בגוף נוגע.
כותונת סאטן שחורה מחליקה מעל גוף רך, נשי, מזמין. תחרה שחורה
מכסה טפח, חושפת טפחיים.
האחד אוחז בירכיה הנצמדות, השני מוזג מעליה את מיכל השוקולד
הנמס, הרותח. טיפות-טיפות שחורות, מרירות-מתוקות זולפות אל תוך
פיה הפעור.
לשונות רטובות מטיילות על גופה הדביק. היא נהנית בעיניים
עצומות, והם - יותר. לטרוף את גופה ברעבתנות שלא תסופק לעולם.
תשוקה.
פוקחת עיניים בכבדות איטית, "לא עליי, תסתכלו אחד על השני".
שניהם הביטו אחד בשני, התקרבו עוד יותר. שריר בשריר נוגע.
עוצמה פוגשת עוצמה, מתעצמת. נחלשת. לשון חמה חודרת לאט לפה
משתוקק, סקרן לבלוע לשון זרה. פה עוטף פה. עיניים גבריות
נעצמות, נחלשות. מתעצמות.
הם שקעו האחד בשני. היא שקעה בהם.

"תעצרי מיכל", ליהי פקדה עליה בדם גועש. זו הייתה אחת הפעמים
הבודדות שפנתה אליה ישירות. כמעט אף-פעם לא החליפה איתה מילה.
"מה את רוצה?" היא הסתובבה אליה בפראות.
"אני רוצה שתגידי לי למה." היה שמץ של התחננות בקולה של ליהי.
"למה מה? אני לא מבינה", מיכל ענתה לה בתמימות מזויפת.
"מיכל, מספיק עם ההצגות. תגידי לי למה עשית לי את זה. למה עשית
את זה לעמרי" עיניה הביטו במיכל באש בוערת. "למה את באה אליו
ומפתה אותו עם השיער החום החלק שלך, עם הרגליים הדקות שלך, עם
האף הכפתורי שלך, עם הקול המתפנק שלך, עם הפאקינג ציצים עגולים
ויפים שלך?!" היא לא ציפתה שכל הדברים האלה יצאו מהפה שלה כאן
ועכשיו, אבל לבסוף הסכימה עם עצמה שזה לטובה, שהכי טוב לשפוך
את הכל.
"למה את עושה לו את זה כשאת לא באמת רוצה אותו? למה את עושה לו
את זה כשאת יודעת שאני כל-כך רוצה אותו? למה את גורמת לי
להתעצבן עלייך בלי הפסקה?" קינאה.
"ליהי, תאמיני לי שאין לך במה לקנא בי. תאמיני לי." מיכל ניסתה
להרגיע אותה.
"אבל איך אני יכולה שלא לקנא בך תגידי לי? אחרי כל-כך הרבה זמן
שהייתם ביחד. אחרי שהוא היה מטורף אחרייך כאילו את הבת היחידה
בעולם הזה? איך?!" היא הרגישה שהיא עומדת לצאת מדעתה.
"ליהי, את לא מבינה. תקשיבי לי", מיכל התקרבה אליה באיטיות
מכוונת. "תסתכלי עלי, תסתכלי עלי טוב", היא הביטה ישר ועמוק אל
תוך עיניה החצי עצבניות-חצי מפוחדות של ליהי. "אני לא רוצה את
עמרי. ואחרי כל הדברים שאמרת לי עכשיו, אני גם לא בטוחה שאת
רוצה אותו".
"מה? למה את אומרת את זה? את יודעת שאני חושבת עליו בלי
הפסקה". ליהי התבלבלה לגמרי. היא לא הבינה מה מיכל רצתה ממנה.
"כן, אני יודעת", מיכל ענתה לה וליטפה את לחייה של ליהי
בניסיון לנחם את הבלבול שלה, "אבל אני גם יודעת שאם היית רוצה
כל-כך את עמרי לא היית מתרכזת בי כל-כך".
הליטוף שלה הפך לצמוד יותר, חם יותר.
"אני חושבת שיותר מזה שאת מקנאה בי שהיה לי את עמרי, את מקנאה
בו שהיה לו אותי".
מיכל התקרבה אל ליהי עוד יותר, נצמדה אליה עם גופה הרך, המפתה,
ונשקה לה.
ליהי נכנעה בהדרגה לנשיקתה של מיכל שמילאה אותה בתשוקה גוברת.
היא התמכרה לידיה החמות של מיכל שטיילו על גופה. היא נצמדה
בגבה אל הקיר, עצמה את עיניה בעוד שפתיה של מיכל מקלפות מעליה
את בגדיה, מרטיבות את גופה הנחשף לאיטו.
נשיפות קצרות וחמות נפלטו מפיה. עונג גדול הציף אותה.

אבישג ישבה על שפת הבריכה ושכשכה את רגליה במים הקרירים. היא
כלל לא חשה בורידיה החתוכים, לא הרגישה איך הדם ניגר מזרועותיה
ומטייל על עורה הלבן.
היא הסתכלה על היום שטוף השמש הזה בעיניים מעורפלות מיותר מדי
אלכוהול ויותר מדי כדורים. בלעה הכל ברעבתנות כזו שלא ידעה
מעולם.
מימיה התכולים של הבריכה נראו לה כל-כך מזמינים ומרגיעים. אז
היא קפצה לתוכם. היבריס.
תמיד דמיינה שכשתעשה את זה באמת, שיערה השחור והמתולתל יתנופף
סביב ברוח, בדרמטיות כמו שרואים בסרטים. ציפתה שיעוף לאחור
וייכנס אחרון למים.
אך זה לא קרה בצורה שדמיינה בתוך ראשה כל-כך הרבה פעמים. אבישג
לא הרגישה שום משב רוח בפניה או בשיערה הארוך והמלא כשהפילה את
עצמה לתוך הבריכה.
הדבר היחיד שהרגישה היה תחושת הקלה עצומה, כאילו אבן, לא בעצם
סלע - סלע כבד ירד מעל ליבה המותש. ענן אדום של דם גועש התלטף
סביבה בתוך המים. שיערה עטף את פניה בפראות, היא כבר לא יכלה
לראות כלום. רק הרגישה איך המים שוטפים את כולה. את עיני
האיילה החומות הדומעות שלה, את זרועותיה המדממות, את גופה
החיוור והעייף, את מוחה המוטרף. מחשבותיה הכבדות נשטפו במי
הבריכה, היטהרו, התרוקנו. זו הייתה הרגשה כל-כך טובה, להיפרד
מהן.
כשהפרמדיק קבע את מותה של הגופה הלבנה שענתה לשם אבישג אביר,
הוא הסתכל על הצורה שבה הייתה טמונה בתוך בגד הים השחור שלה
וחשב שזו הגופה היפה ביותר שראה מעודו. הוא חשב לעצמו שחבל
שבחורה יפהפייה כל-כך מתייאשת מחייה מהר כל-כך.  אבל הוא היה
חייב לחזור לבית החולים ולא נותר לו עוד זמן להרהר במותה של
אבישג או בנסיבות שקדמו לו, והיא נשארה בעבורו כעוד מקרה
התאבדות לא פתור.
אף-אחד לא מצא את המכתב שהחביאה. אף-אחד לא ידעה שכתבה:
"ניסיתי, באמת שניסיתי. אבל גיליתי שאני לא יכולה. לא לבד. אני
יותר מדי לבד. תשמרו על עצמכם. אוהבת את כולכם. ושונאת את
עצמי."