שניהם שכבו על מיטות השיזוף על שפת הבריכה, מתבוננים במימיה
התכולים, מתמסרים לשמש היוקדת.
האישה הצעירה, הרכה, שעברה מולם הסיטה את תשומת ליבה מהשיחה
שלהם. היא הייתה לבושה שמלה לבנה קצרה שחשפה עור שחום אקזוטי.
האישה שלחה לעברה חיוך חצי ידידותי-חצי מפתה. שיניה הלבנות
המושלמות נחשפו מתוך שפתיה המלאות מעט. שיערה הגלי החום הכהה
התנופף בחושניות טבעית סביב פניה הקורנות בשמש. הפרח הקטיפתי
הבהיר בשיערה של האישה הזרה ששלחה בה מבטים היפנט אותה אליה.
היא לא יכלה להפסיק להסתכל על האישה היפה שעברה מולה, מנסה
לעכל את המושלמות הכואבת שבה.
"אז מה את חושבת על ההצעה שלי?" הוא שאל אותה בקוצר רוח, לא שם
לב שהיא כלל לא מתרכזת בו ושמבטה הנסתר מבעד למשקפי השמש
השחורות נעוץ כולו באישה החיננית שעברה לפניהם באותם הרגעים.
"מה? סליחה, לא שמעתי מה אמרת. לא הייתי מרוכזת." היא סובבה
אליו חזרה את ראשה, הורידה את משקפי השמש מפניה ונתנה לו את
מלוא תשומת ליבה, כרגיל.
הוא איבד לרגע את הריכוז שלו משנתקל במבטה המתמסר, ליטף בעיניו
הרעבות את גופה השזוף. הוא נזכר מה רצה לומר לה. היה לו קשה
בצורה בלתי רגילה לומר שוב את המילים האלה, שיכולות לשנות
הכל.
"אמרתי בדיוק ש... שאני רוצה... שהייתי שמח אם היינו קצת יותר
מידידים", הוא חש בהקלה מסוימת לרגע, משהצליח להוציא את המילים
האלה ממנו. "כלומר, אני אשמח אם נהיה זוג. אני רואה בך יותר
מידידה. יש לי... יש לי רגשות אלייך. רגשות יקרים." הוא הביט
עמוק אל תוך עיניה. הוא אהב להביט בעיניה שתמיד הקרינו פגיעות.
פגיעות שכל-כך רצה להסיר מעליה. אם רק הייתה מרשה לו.
מיד לאחר שהוציא את המילים האלה מתוכו, ליבו החל לדפוק במהירות
עצומה. הדבר היחיד שמילא את מחשבותיו היה התשובה לה ציפה
ממנה.
"באמת? אה..." היא השפילה את מבטה והסמיקה. האמירה שלו סיבכה
אותה. היא אהבה אותו, אבל לא במובן הזה, לא במובן שהוא רצה.
למרות שהאמירה שלו ממש לא הפתיעה אותה, היא קצת ציפתה לה
אפילו.
"תראה, זה קצת מסובך", היא הישירה אליו מבט חמים, "אבל אני לא
חושבת שאני יכולה לתת לך את מה שאתה רוצה." היא הרגישה תחושת
החמצה בליבה.
"אז אני מבין שהתשובה היא לא", הוא שאל מאוכזב. כל האנרגיות
שזרמו בו בעוצמה רק מלפני כמה שניות דעכו כעת במהירות. הוא רצה
לברוח משם, להיות לבד, רק עם עצמו. למחוק את תחושת ההשפלה
הצורבת הזו מהזיכרון הכואב שלו.
"לא בדיוק", היא חייכה אליו, כמו זוממת מזימה אסורה.
"אני לא מבין", היא בלבלה אותו לגמרי, "את רוצה אבל יש לך
מישהו?"
"לא בדיוק מישהו", היא הייתה מרוצה מהסקרנות שלו.
"אז מה כן בדיוק יש לך?", הוא כבר היה מתוסכל לגמרי.
"מישהי". הנה, זה יצא החוצה, היא חשבה, מעניין אם עכשיו
הוא ימשיך לרצות אותי.
היא שמה לב שהוא קפא במקומו. היא הבינה שהוא לא הספיק לעכל את
מה ששמע.
"זה בסדר, אתה יכול להיות בהלם, אני רגילה לזה. קח את הזמן.
כשבא לך פשוט תגיד לי מה אתה חושב על זה". היה חשוב לה שהוא
יישאר רגוע. הדבר האחרון שרצתה זה להלחיץ או להפחיד אותו. רק
לא לדחות אותו מעליה. רק לא זה.
הוא התכנס בעצמו, ניסה לעכל את מה ששמע הרגע. אבל לא לקח לו
הרבה זמן כדי להבין איך הוא מרגיש.
"האמת? בזמן רגיל זה היה ממש מדליק אותי", אמר לה בכנות, כמו
תמיד. "אבל עכשיו, עכשיו זה מעורר אצלי הרבה שאלות. אני יכול
לשאול אותך?"
"ברור", היא לא חשבה אחרת.
"אז זה אומר שאת לסבית?" הוא לא האמין למילים שיצאו מפיו.
ולחשוב שאתה מכיר מישהו,  הוא חשב ותחושה מוזרה עברה בו. עדיין
הוא לא היה מוכן לוותר עליה. על קשר ידידות יקר שכזה לא
מוותרים בקלות.
"אני לא יודעת. תלוי לפי מה אתה מגדיר לסבית. בעיקרון אני
נמשכת לנשים אבל... אבל אני אוהבת גברים. איך לומר את זה? נשים
לתשוקה, גברים לאהבה." היא הרגישה שהמשפט האחרון סידר לה את כל
המחשבות בראש המבולבל שלה.
הוא הביט בה כלא מבין. הוא התבלבל עוד יותר.
"אז מה את אוהבת יותר? נשים או גברים?" הוא כל-כך רצה לדעת אם
יש לו סיכוי כלשהו איתה, אפילו הקלוש ביותר. וזה ממש לא שינה
לו שהיא נמשכת לנשים. זה היה אפילו סקסי בעיניו, בעיקר כשמדובר
בה.
"אני נמשכת לגוף של נשים, אבל לפנים של גברים. הייתי רוצה לשכב
עם נשים ולהתאהב בגברים".
"אז את לא נמשכת לגברים?" הוא ניסה לקבל תשובה מוחצת.
"לגברים מעטים מאוד" היא אמרה לו בהיסוס, נשכה קלות את שפתיה,
מתלבטת בינה לבין עצמה אם זה היה נכון מצידה לחשוף את כל זה
לפניו.
"אליי את נמשכת?"
"כן." לא, אני לא רוצה להסתיר ממנו כלום.
"היית רוצה לחבק אותי?"
"כן"
ולנשק אותי?"
"מאוד." חייכה אליו, נהנית לדמיין איך זה יהיה לחבק אותו ולנשק
אותו בלי הפסקה. להתאהב בו.
"ולשכב איתי?"
דממה. החיוך נמוג מעל פניה.
"לא, לשכב איתך לא." היא נרתעה מעט לאחור, בחנה את שריריו
המעוצבים שהתבלטו דרך עורו השחום והמתוח. לא, זה לא עושה לי את
זה, חשבה לעצמה באכזבה.
"תראה, איך אני אסביר את זה? בפנטזיות בתוך הראש שלי אני רואה
את שנינו כבני זוג מאוהבים. אני מרגישה ביטחון כשאתה מחבק
אותי, עוטף אותי. אבל אני לא תופסת את זה כמשהו מיני, זה לא
מדליק אותי. וכשאני מדמיינת גוף של אישה, בעצם מגיל מאוד צעיר,
אני נדלקת. ממש נדלקת", היא נשכה קלות את שפתיה בעונג.
"אני לא יודעת, אולי יש לי איזשהו פחד מאיבר המין הגברי". היא
ניסתה להסביר לו, ואולי לעצמה. "אני חושבת שזה מסביר למה היום
בחצר שלנו נבהלתי כל-כך."
"מה קרה? ראית נחש?", הוא גיחך לעברה.
"נשל של נחש. ואל תצחק, זה היה מאוד מגעיל ומאוד מפחיד."
"חחח... את פחדת מנשל של נחש? זה הכל?" הוא ניסה להקניט אותה.

"בעצם, כשאני חושבת על זה, שני גברים ביחד זה נורא סקסי
בעיני."
הוא הרים גבה בפליאה.
"נו, אתה מכיר את התכנית - הכי גאים שיש? זאת תכנית מדליקה
ביותר. אני לא יכולה להפסיק להסתכל עליה. נשארת עם הפה שלי
פעור כל פעם מחדש. מחכה לעוד." היא הפסיקה לרגע ובהתה באוויר.
"אבל כשאני חושבת על סקס בין גבר לאישה, כל מה שאני מרגישה זה
את תחושת הפחד והניצול של האישה. תמיד האישה נפגעת אצלי
במחשבות"
"אז אולי את בעצם סטרייטית ויש לך פחד מסקס? זה נשמע הגיוני.
מאוד. בטח יש עוד הרבה בנות כמוך, שרוצות אהבה מגברים אבל
פוחדות מסקס. אולי כשתתקרבי ממש לגבר והוא יאהב אותך, וכמובן
את אותו, אז כן תרצי לשכב איתו?"
"אולי, אני לא יודעת. נראה לי שאם אני ממש אוהב אותו אז אני
אהיה מוכנה לשכב איתו, אבל אני לא בטוחה שאני אהנה איתו כמו עם
נשים. אני אעשה את זה בשבילו, לא בשבילי."
"אני חושב שפשוט עוד לא חווית סקס טוב עם גבר, זה הכל. תאמיני
לי, כשתנסי פעם אחת את לא תדעי איך יכולת לחיות עד עכשיו בלי
זין." הוא היה בטוח בעצמו, מילא את חזהו המרשים בגאווה גברית,
מריץ במוחו את כל אותן הפעמים שנדמה היה לו שהצליח לספק אישה.
"זה בסדר", היא חייכה לעצמה במבוכה מעורבת בזיכרונות מענגים של
תשוקה, "אני יודעת טוב מאוד איך לספק את עצמי."
"עם נשים?"
"לא רק. הכי חשוב זה לדעת לאהוב ולענג את עצמך, אתה יודע."
עם הישמע המילים שלה, נרפו גופותיהם בבת אחת יחדיו, כמו היו
לגוף אחד. הם נשענו לאחור על מיטות השיזוף הלבנות ולקחו נשימה
עמוקה, נשימה אחת. הם בהו בבריכה התכולה, הצלולה וניסו להירגע
מהמילים העוצמתיות שנשלחו ביניהם.
"חבל. ממש חבל. אני מרגיש שהיה יכול להיות בינינו משהו ממש...
ממש נפלא. את בן-אדם נפלא בעיניי", הוא הביט בה בהערכה.
"אל תגיד חבל עדיין", היא נגעה בו במבטה המתחנן. "אני הייתי
רוצה להיות איתך, אם היית מוכן לתת לי את מה שאני רוצה. אבל
אני יודעת שיהיה לך קשה להסתפק רק במה שאני יכולה לתת לך."
"כנראה שמישהו צדק כשאמר פעם שאהבה זה כואב."
"אוי, אל תהיה כזה. אני לא יכולה לסבול להכאיב לך. יכול להיות
בינינו משהו יפה. זה לא חייב להיות הכל או כלום, אתה יודע. אבל
אני אקבל בהבנה גמורה כל החלטה שלך. אני תומכת בך במאה אחוז,
סומכת עליך." היא שלחה אליו מבט אוהב, תומך ומבין גם יחד.

"אתה יודע מה? לא, לא כל מה שתחליט יהיה בסדר." משהו בה אמר לה
לא להשלים עם המצב. היא הזדקפה בכיסאה והנחישות שבה נדלקה.
הוא הביט בה בפליאה, מנסה להבין מה גרם לשינוי הקיצוני בהלך
רוחה. רק לפני רגע הייתה כל-כך קשובה ומבינה.
"זה מעצבן אותי. זה פשוט מעצבן אותי", היא דיברה בשטף, מילותיה
מושחזות. "למה צריך את כל החוקים האלה? נשים עם גברים, גברים
עם גברים, נשים עם נשים. למה אי אפשר פשוט לערבב? למה אי אפשר
הכל ביחד? פשוט לשבור את כל החוקים האלה. ואם זה מה שטוב לי?
אם טוב לי להשתוקק לגוף של נשים וללב של גברים? אז מה? אז זה
לא בסדר כי העולם לא רגיל לזה?" היא הסמיקה מהלהיטות שבה נאמרו
דבריה.
הוא אהב אותה בדיוק ככה, להוטה.
"אוף, אין לי כוח" , היא אמרה בייאוש ונשענה לאחור כמותשת. היא
נתנה בו במט שביקש הבנה, שביקש אהבה. אלוהים, אם הוא רק היה
קולט שכל מה שאני צריכה בעולם הזה זה רק נשיקה וחיבוק. ממנו.
"יש לי רעיון. אולי תגידי לי בדיוק מה את רוצה ממני? אז אני
אוכל להבין. אולי אני אפילו אסכים איתך, לכי תדעי."
"באמת? אז אתה אומר שיש לי השפעה עליך?" היא חייכה כמרוצה
מהרעיון.
"את לא יודעת עד כמה", חיוך התפשט על פניו. חיוך של אדם
מאוהב.
היא שמה לב טוב-טוב לחיוך הזה וחייכה בעצמה. זה הזכיר לה את
עצמה.
"או.קיי, אם אתה אומר אז אני מאמינה לך. אתה שואל מה אני רוצה?
אני רוצה אהבה. ממך. בעיקר חיבוקים. אבל גם נשיקות. תחשוב על
חיבוק בסגנון של אבא לבת. אתה מבין למה אני מתכוונת?" היא
צמצמה את עיניה כמנסה להעביר את המסר הזה אליו בכח.
"אני חושב שכן. אבל אני חייב לחשוב על זה. אני חייב לברר עם
עצמי אם אני רוצה את זה בדיוק ככה." הוא שם לב שהיא מתאכזבת
ונכבית לאט לאט. הוא חשב לעצמו שאסור שזה יקרה, אסור שהיא
תרגיש רע, ובעיקר אסור שזה יקרה בגללו. "תקשיבי לי", הוא ניסה
להרגיע אותה, "לא משנה מה יהיה בסוף, תזכרי שאת מאוד חשובה לי,
בסדר?"
"כן", היא חייכה והנהנה כמו ילדה קטנה. "מבטיחה."
"יש לך חיוך יפה", הוא קרב אליה וליטף את סנטרה הקטן.
"אתה יודע", היא אמרה לו כשכבר שתי ידיו עטפו את פניה הרכות,
"כל פעם שאני חושבת עליך אומרים לי שאני קורנת", היא חשה מבוכה
קלה.
"אני יודע", הוא קרן בסיפוק. וחיבק אותה. החיבוק הכי טוב
שהרגישה אי פעם. חיבוק שנמשך ונמשך במחשבותיה כל כך הרבה.
חיבוק שחיזק אותה בשעות הכי קשות שלהם, ביחד ונפרד. היא רצתה
שהוא לא ירפה מהחיבוק הזה לעולם. לעולם.