אני ידעתי עוד לפני ההתמוטטות הראשונה, אני הרגשתי את העייפות,
היא היתה שונה לא כמו שתמיד הייתי עייפה, היתה תחושה שאם אני
אלך לישון אני לא אתעורר. אבל אחרי ההתמוטטות לפני שבועיים זה
כבר היה ידוע, לא הייתי צריכה את הרופא שיגיד אני תמיד ידעתי
שככה אני ימות.ובכל זאת לשבת מול הרופא ולשמוע אותו אומר את זה
"יש לך לוקימיה" (אני אפילו לא בטוחה שככה כותבים את זה) אני
מעדיפה להגיד סרטן. בכל אופן לשמוע את זה הייתי תחושה... אני
שכל החיים בכיתי על כמה שרע לי ועל שאני כל כך רוצה למות רק לא
היה לי האומץ להתאבד עכשיו אני לא צריכה להתאמץ רק לשבת
ולחכות, אבל דווקא שזה כל כך קרוב זה מפחיד הרבה יותר ממה
שדימיינתי. עכשיו זה אמיתי יש לי את האפשרות לחיות או לנסות
לפחות או לוותר ולמות. כמובן שכרגיל אני לא מוצאת סיבה לחיות
אבל מצד שני אף אחד חחוץ מהמשפחה שלי עדיין לא יודע, אולי אני
אגלה עכשיו שלאנשים כן אכפת... אבל איך אני אדע אם אכפת להם כי
אני הולכת למות או כי באמת אכפת להם...
פתאום אני לא רוצה למות אני רוצה כל כך לחיות, אבל עכשיו אני
סוף סוף יכולה לדעת איך תראה ההלוויה שלי...אני מקווה שהיא
תהיה כמו שדיימיינתי, אבל לא באמת חשבתי שהדמיון הזה יהפוך
למציאות, למרות שתמיד רציתי פתאום אני לא רוצה למות בגיל 17
פתאום אני רוצה לחיות, לאהוב ולהיות אהובה...
הרופא ישב שם ואמר "זאת מלחמה קשה, קשה מאוד ואי אפשר לנצח
אותה לבד," ואז הוא אמר "אבל את לא לבד" איך הוא מעז להגיד לי
שאני לא לבד אני הכי לבד בעולם הרופא אמר מי שלבד לא מנצח...

אני הולכת למות, יש לי סרטן ויש לי בקשה אחרונה,אני רוצה
לחיות
ואני מצטערת שביקשתי למות...