עדי אלימלך / אדם |
אדם הוא סתו.
הרהוריו, נוצה
נישאת בכנף הרוח.
קליפות קשיחותו
מסתלסלות
אט אט,
מותירות גזע נפש
חשוף,
לשלכת עלי אהבה.
עיתים
אדם הוא חורף.
[בליבו ברק]
מבין ענפי ריסיו
פורץ הגשם,
זורם בתעלות קמטיו,
וטעמו,
ים
קוצף על שפתיו.
עיתים
אדם אביב.
בשערו פרח
ובטנו,
פרפרים הומה.
סחרחר ראשו מן הריח,
ובלחייו,
סומק אודם
הכלניות.
עיתים
אדם
קיץ.
באישוניו דולקת שמש.
צעדיו קלים,
בערת דמו הופכת,
לילותיו, ימים.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|