שקט זה דממה מוזרה השרועה על פני העמק באפלה.
קורעת אותו לגזרים. זאת לא דממה נעימה ורגועה. זה פחד, זה
סיכון, ואתה שומע רק את נשימותיך ואת לבך נוהם כמו אריה בכלוב,
והכל רוטט, מפחיד. שקט ופחד אינם חברים, הם יריבים בנשמה, אבל
כשהמקום שקט, הם מתלכדים לפתע, שקט ופחד הם כאחד, מהווים איום
נורא שיחדור את שמיכות העור ויפגע בלב כמו חץ שנורה מקשת.
ובו זמנית גם השקט יכול לחמם. יכול לתת לנו להרגיש שלווה לפתע,
לתת לנו הזדמנות להרגיש, להקשיב. הזדמנות לשמוע מסביבנו כל רחש
ורחש.
כל עלה נידף ברוח. קול הדממה הריקה שלאט לאט מתחלחלת בקדחתנות
אל עמקי נשמתך ומשם, הצעקה יוצאת. צעקה שעלולה להיות מתוך כיף,
ויוצאת מתוך פחד. האימה של הדממה הזו מטילה צל על כל המתקרב
אליה. היא לא נותנת להתקרב, רק מתכרבלת בתוך עצמה וכשנלכדת,
היא שולפת את חרבה ונועצת עמוק. משסעת את הראש ברוע לב, ואתה
נמוג. פתאום הכל שקט, אחרי רתיחת הכעס של השקט. אבל השקט הוא
תוגה, צער ויגון. טעות עשינו וכעת אנו משלמים עליה, בשקט. ושוב
חוזרת החרדה הנוראה, החרדה הנוראה שיתפסו אותך.
מה יחשבו עליך?
גוזל לב שקט בנפש?
השקט מענה אותך מבפנים וכל מחשבותיך נשמעות בקול רם, צלול
וברור. ואתה משתגע משקט, פשוט משתגע. מהרעש ומהחרדה שבשקט הזה.
מהדממה שמפרה את עצמה. ואתה נלחץ, ומנסה להעלים את האמת, בשקט.
מנסה לכרות את הענף עליו אתה יושב בעזרת אותו ענף. ואתה מצליח,
בדממה רועשת, לעשות את זה. להעלים את האמת.
ממשיך אתה בדרכך ופוגש מישהו, מישהו מוכר. והנה שוב שקט, שקט
של בושה, של תמימות ילדותית.
ואתם מחייכים, מסמיקים, חושפים את שיניכם. והכל בשקט.
שקט שלפני הסערה הקרבה שוב.
ובסופו של דבר, אתה שקט. נקבר תחת האדמה הרכה, בארון עץ יקר.
ועכשיו שקט, ורק בכי אשתך נשמע. ואתה לא מבין למה היא בוכה,
דווקא עכשיו, כשהשקט שלך כל כך נעים. דווקא עכשיו כשהשקט שלך
כל כך אמיתי ושלו. השלווה מקיפה אותך ואתה מחייך.
הנשמה עוזבת את הגוף. והם מסתכלים עליך. בשקט. שקט מלנכולי
עייף. כבר לא יכולים יותר לבכות. ואתם נפרדים, בשקט.