עמדנו די קרובים. מחכים. בכל רגע הייתה אמורה המוזיקה להתחיל
ואיתה גם ההנאה.
היא חלצה את נעליה ושמה אותם לידי. קיבלתי על עצמי את התפקיד
בשתיקה, אני אשים עליהן עין.
המוזיקה התחילה, שיר שלא הכרתי. היא התלהבה מאוד, ידיים למעלה
באוויר, כמעט בודדות, שכן אף אחד כמעט לא הכיר את השיר.
נראה היה ששמחה הייתה, ששום דבר לא יכול להפסיק את שמחתה.
השיר נגמר. הלהקה ברכה את הקהל, סוג של תודה קטנה על כך שהגיע
בשביל לראות אותם, במיוחד אותם.
הקהל התלהב, בדרך כלל בהופעות כאלה הקהל מתפרע יותר מדי.
מוזיקה כזאת, קצת רוק והרבה מטאל גוררת אחריה פוגואים והרבה
בלאגן.
עמדו מאחורה, להמנע מהלחץ, למרות שלא ראינו את הלהקה בגודל
אמיתי, שמענו את המוזיקה די טוב.
הסתכלתי על הנעליים. עדיין שם.
התחיל השיר הבא, גם שיר מקפיץ, הלהקה  שמרה על הקהל שלה 'חם',
ללא צל של ספק. הם ידעו איך להעניק לקהל בדיוק את מה ששילם
בשבילו.
שיר עבר ועוד שיר בא.
רציתי להתקרב אליה יותר, לחבק, לגעת, להריח, להרגיש את המגע
המדהים של הלחיים שלה, לשמוע אותה מדברת עם קולה, להריח את
שיערה המתוק.
ניסיתי, אך זה היה כמו ללכוד מים בתוך רשת.
הנמכתי מבט. הנעליים עוד שם. אחריותי.
השירים נרגעו קצת, הפכו ליותר איטיים. מצתים נגלו כמו כוכבים
בקהל.
התקרבתי, ניסיתי לחבק, לתפוס אותה בחמוקיה, לרקוד את הריקוד
האינטימי שלנו, אך היא, באלגנטיות, ברחה. לא ברור אם היא באמת
לא רוצה או שסתם הלהקה הצליחה במשימתה, לרכז את תשומת הלב
אצלה, לגנוב את המרכז.
הנמכתי מבט. הנעלים כבר לא שם.
היא לא תדע מזה, לא עכשיו, רק בסיום ההופעה יתחילו ההמולה
והצעקות, הכעס והדמעות ובעיקר הכאב.