היית מושלם, אם רק היית אוהב אותי. תראה, אף פעם לא הייתי
מהאנשים המוצלחים האלו שהכל מסתדר להם. בדיוק כמו שהם רוצים
וצריכים, בדיוק בזמן, בלי שום מאמץ. לא יודעת, איכשהו תמיד
הרגשתי שכל דבר שאני נוגעת בו מתקלקל. רק בך אף פעם לא הצלחתי
לגעת, או חס וחלילה, לקלקל. אחר כך כבר הבנתי שכאלה הם החיים,
לא תמיד קל, לפעמים אפילו גיהנום של ממש, אבל בין לבין יש
רגעים מאושרים באמת. ותמיד ישנה אותה שאלה קיימת, מרחפת מעל
הכל, האם זה באמת שווה את זה? אין לי תשובה.
תראה, עכשיו חמש לפנות בוקר ואני כבר כמה לילות רצופים לא
ישנה. הימים שלי הפוכים, הלילות שלי לבנים, ככה זה בזמן
האחרון, סתם שתדע.
אז די חשוך פה עכשיו, למרות הזריחה השנואה שתכף תפציע, ואני גם
קצת אבודה. קצת הרבה. אז המילים נעלמות לי והאותיות מתחלפות
ונמרחות, אבל זו עדיין אני כאן, שתדע.
הרבה פעמים (יותר מדי, בעצם) בחיים שלי הרגשתי שכולם נגדי ושאם
יש אלוהים, או משהו בסגנון, אז הוא פשוט צוחק עליי מלמעלה. אני
מניחה שכולם מרגישים ככה מתישהו, אבל... לפעמים הכל פשוט לא
בסדר. חסר משמעות, חסר טעם, פשוט חסר. זה אתה שחסר, זה הכל.
ואין לי זכרונות להתרפק עליהם בנחת או בעצב, אתה מבין, רק
חוסר.
ריק עצום ששומדבר אחר אחר לא יכול למלא מלבדך. אם לא היה קיים
כל עניין האהבה הזה, בחיי שהייתי מאושרת, בחיי.
אז כן, אני יוצאת ואני נהנית והכל יופי טופי. יש חברים, יש
בריאות ומשפחה, יופי, שכל וכשרון... הכל מושלם, נשבעת. אבל
איפה אתה? איפה אתה, לעזאזל איתך, איפה. יופי טופי של ממש.
כשאתה לא בתמונה, כל מה שבניתי הולך לעזאזל. ותראה אותך, תסתכל
על עצמך מהצד, אתה כל כך מוצלח שזה כואב. כל דבר שאתה נוגע בו
- זהב, כל מילה שאתה אומר - אמן, כל בנאדם שאתה פוגש - מתאהב.
אתה מוצלח מתוך שינה. וזה מדהים אותי (הכשלון המהלך מבינינו),
שלא מפסיקה להתפעל ממך ומכל נשימה שלך. כמו ילדה קטנה
ומטומטמת, בעצם לא כמו, בדיוק. קטנה ומטומטמת. אתה מבין, ככה
זה מרגיש לי בזמן האחרון.
למרות שנראה לך שהכל זורם לי חלק בין הידיים, למרות שאתה רואה
אותי בתור איזו ילדת שמש שרופה ומחויכת שאיבדה את השפיות. אני
כל כך אבודה מבפנים. הכל פאקינג הצגה אחת גדולה, אתה מבין? כל
דבר שאני עושה, חוץ מהעובדה הקטנה שאני עושה הכל בשבילך, אני
עושה כדי לא לחשוב עליך. כדי להדחיק ולהתעלם. אין לי אפילו זמן
לבכות, זה חסר לי. השעון המעורר שלי לא ראה אותי כבר הרבה זמן.
גם אתה לא, מעניין למי באמת אכפת מבין כולנו.
אנשים שרואים אותנו מבחוץ חושבים שהחיים שלנו מושלמים. פשוט
ככה. גם אם היתה דרך להראות להם עד כמה הם טועים, לא הייתי
מנפצת להם את הבועה. כולם והכל מתנקזים לעובדה שאנחנו לא ביחד.
שאתה כבר לא יכול להציל אותי, גם לא ממני ובטח שלא ממך.
לא ראיתי אותך כל כך הרבה זמן, אבל ברוך השם אתה בכל מקום.
וכאן מגיע השלב בו התסכול הופך לכעס. סעמק, אתה בכל מקום. אין
לי כבר לאן לברוח וזה משגע אותי. כי תמיד דמיינתי את עצמי
נוסעת למקום נידח ופרטי וחושבת לי בשקט על הכל, חוץ ממך.
ועכשיו גם את זה אין לי, סעמק.
כבר ממש מאוחר. או מוקדם, לא יודעת. מחר שבת וקבעתי יותר מדי
תכניות שאחרי הלילה הזה בטח כבר לא ייצאו לפועל. לים אני אגיע
בסופו של דבר, אולי לקראת השקיעה. תלוי מי יציל אותי קודם.
אתה בטח ישן עכשיו, איתה או בלעדיה. מחר בטח תהיו עם המשפחה
(שלך או שלה, זה כבר לא באמת משנה) ובעיקר תהיה עסוק בלהיות
רחוק ממני. רק תעשה לי טובה, תהיה מאושר. בלי הצגות, בלי זיוף,
מאושר כמו שאתה יודע להיות. כמו שצריך להיות.
אתה מבין, יקר שלי, את ההזדמנות שלנו להמציא אחד לשניה כינוי
חיבה טיפשיים ולהתכרבל מול הטלויזיה כבר פספסנו. או שההזדמנות
הזאת אף פעם לא היתה קיימת. לא ברור, וגם לא עקרוני כרגע. כי
הזדמנות כזאת כבר לא תחזור, לא תיצור עצמה מחדש, לא תדפוק על
הדלת כפי שדמיינתי אותך עושה באינספור חלומות מוטרפים.
תקרא לזה דכאון, תקרא לי משוגעת, תגיד שאני צריכה לשתוק כבר כי
מאוחר... רק תגיד משהו. אני על הברכיים, תראה אותי, אני נופלת
ואין כבר נקודות או תקוות שיעצרו אותי. כי אהובי, אני לא יכולה
להמשיך לחיות בלעדיך. פשוטו כמשמעו. והדבר העלוב הזה שכולם
קוראים לו חיים, זה לא חיים בשבילי, אתה מבין? אלו לא חיים
בלעדיך. לא ככה, לא.
עוד חמש שעות אני צריכה לקום. עכשיו אפשר להאשים אותך גם בחוסר
השינה שלי. רק תראה, כמה האהבה הזאת עושה אותי חולה. אנשים
בריאים לא כותבים ככה. לא כואב לך הלב עליי? לראות אותי ככה
נופלת בגיהנום הזה? הרי יש לך לב זהב, זן נכחד של ממש, כבר לא
מייצרים כאלה. איך אתה יכול שלא.
כל המילים הממורמרות האלה רק בשביל להבהיר שתי מילים פשוטות:
רע לי. חסר משמעות, חסר טעם. הימים עוברים אחד אחרי השני והם
נראים אותו הדבר בלעדיך, יקירי, רע לי. העמדות פנים עושות לי
בחילה וחוסר שינה עושה לי כאב ראש. כך גם התמונה שלך ושלה
מתנשקים שמצאתי באלבום של טליה. אבל אתה אמיתי, כל כך אמיתי,
אני צריכה אותך. נמאס לי מכל הזיוף והצביעות שמסביב, אתה גרעין
האמת היחידי בכל העולם העצוב הזה.
רע לי. זהן, שתי מילים, ארבע אותיות ורווח. אבל לא, לא אני...
אני תמיד חייבת לסבך הכל. סך הכל, אחרי שהגעת לחיים שלי היה
קצת קשה שלא. מחר אני בטח אשפוך את הלב לתוך כמה שירים קיטשיים
טיפשיים שאין לי מושג מאיזה חלק ממני הם בדיוק יוצאים. כואב לי
הלב, שוב, וזה פשוט בלתי נסבל. וכבר מאוחר... באמת שמאוחר...
כבר בוקר.
ולחשוב שיכולתי לסכם הכל בשתי מילים.
טוב, תראה, בכל זאת, אף פעם לא הייתי מהאנשים המוצלחים האלו
שהכל מסתדר להם. |
