17

אני שותה את הטיפות האחרונות של
מילקשייק ילדותי.
גומעת בשקיקה
מסרבת-
להכיר בזה שהוא עומד להגמר.
נאחזת-
כמו תינוק בשד אימו.
מבקשת-
לשמר בתוכי את הטעם
ולדעת,
שגם אחרי שייגמר
אוכל לחוש במוכר ומנחם.
זמן להשכיב לישון
את ילדותי.
אני מספרת לה סיפור אחרון,
שרה שיר לכת
ומבטיחה שאשאיר את מנורת הלילה
רק למקרה,
שהיא תפחד מהחושך.


10.7.2005