זה היום השני לטיול בהרי אילת. הוא יצא כמלווה חמוש, עם כיתתו
של יובל בנו. הפעם נענה לבקשת המורה ולתחינתו האילמת של יובל.
ישב תשוש באמצע העליה להר נשף, רגליו בגדו בו, הרגיש שאינו
יכול יותר להרים את רגליו במעלה ההר, גם קשתה עליו נשימתו. שלח
את התלמידים המשתרכים מאחור בטענה שהוא צריך להתפנות. בוש
בעצמו וברפיסות גופו, קיווה שיובל לא יבחין או ידע על כך.
מאז מחנות העולים אהב טיולים ותמיד היה מהמובילים. בשנים
האחרונות בתנועה היה כמדריך, היה אחראי ליותר מטיול אחד. גם
בצבא במסגרת גרעין הנח"ל, ויותר מאוחר בקיבוץ, הכיר את הארץ
ברגליו.
"אין הרבה מקומות שלא דרכה בהם כף רגלי", חשב, "אוכל להראות
ליובלי קצת מהידע שצברתי ולתבל בכמה סיפורים פיקנטיים מטיולי
השונים, מה עוד שבשנים האחרונות לשירותי במילואים שרתתי
ב"חטיבה האילתית", וחרשתי את האזור הזה לאורך ולרוחב".
ארז בתרמיל הגדול בגדים ארוכים, סוודר ומעיל חם. ליתר בטחון,
הוסיף בגדים קצרים, למרות שלא היה בטוח שכדאי לחשוף את רגליו
הלבנבנות, כלי רחצה צבאיים מאז, פנס ושאר אביזרי נוחות, ואפילו
כרית מתנפחת בתוך שק השינה.
אבל גולת הכותרת  הייתה ה"לדרמן", אותו רכש לפני כמה שנים בכסף
רב ולא השתמש בו עד היום. זהו אולר מיוחד, יותר טוב מ"אולר
שוויצרי". יש בו שלל סכינים ומברגים ואפילו פלייר. הוא נתלה
בנרתיק מיוחד לחגורה. "מזל שהביא חגורה בגלל הכרס", חשב.
ה"לדרמן" הוא מין קוד גברי ולכן בחיבה גם נקרא "גבר-מן". סוף
כל סוף מצא הזדמנות להשתמש בו. פעם הביאו לאחד הטיולים
המשפחתיים, אבל יעל תמיד דאגה לכל, ולא היה צורך בעזרה של
ה"לדרמן".
בתרמיל הקטן הוא הכין שני בקבוקי מים של ליטר וחצי, כמו שהיה
כתוב בדף ההוראות, צלחת וכוס מפלסטיק, סכו"ם, ואת ערכת הקפה
החדשה שקנה במיוחד לטיול, כדי להראות לנוער איך עושים קפה
אמיתי, ולא סתם "לכלוך כוסות חום".
אתמול היה יום קל. הם נסעו כל הבוקר, טיילו כמה שעות בפארק
תמנע, בעיקר עם האוטובוס, ועצרו בחניון לילה בשעות אחה"צ, כדי
שיספיקו להתארגן. מיד הפעילו את הגנרטור, פרשו שרשרות מנורות
סביב מקום החניה וחיברו מערכת מוסיקה שהרעידה את דממת ההרים.
הוא הכין קפה סמיך עם מעט סוכר, אבל אף אחד לא נענה לשאלתו:
"מישהו רוצה קפה?" יובל מצא לו פינה מרוחקת עם חבריו, שבה פרשו
מחצלת גדולה ושקי שינה זה ליד זה. המורה והמדריך מצאו שפה
משותפת כבר בתחילת היום, כך שהוא נשאר בצד, לא מחובר לאף אחד.
בלילה שרו בני הנוער שירים שמעולם לא שמע. רובם באנגלית או
בשפה אחרת. חשב: "לאיפה נעלמו כל שירי המדורה היפים ששרנו בימי
התנועה והקיבוץ?" ניסה להתקרב אליהם סביב המדורה, אך חש כה זר
ומנוכר. אחרי זמן קצר פרש לשק השינה וניסה להירדם. קולות השירה
הצעקניים והאבנים הקטנות שהתעקשו לדקור אותו דרך מעטפת שק
השינה הקשו עליו להירדם, אך כעבור זמן נרדם מבלי שחש בכך, ורק
אור היום וקריאות ההשכמה העירו אותו ליום חדש.
למרות שכאבי השרירים והגב הקשו עליו לקום, חילץ עצמו משק
השינה, התרחץ ורצה להכין קפה, אבל באותו רגע הגיע המדריך עם
כוס קפה חמה בידו, ושאל "ישנת טוב?" הוא ענה בהנהון של הסכמה.
המדריך תחב לידו את הקפה, והמשיך לדרכו בשקשוק סנדלים.
כשגמר להתארגן כבר רוב הציוד היה על האוטובוס וארוחת הבוקר
החפוזה כבר נסתיימה. העמיס את התרמיל על כתפיו ובמהרה יצאו
לדרך, אויר הבוקר הצונן והמרחבים נסכו בו הרגשת עוצמה והנאה,
והוא החל מזמזם לעצמו שירים ישנים.
בתחילה צעד ליד בנו אך חש את מבוכתו של יובל ונסוג מעט לאחור
עם צביטה קלה בלבו. במהרה התאושש והמשיך לזמזם את שיריו. עם
הגיעו לשביל העולה במעלה ההר, שינס מותניו והמריץ צעדיו, עתה
הוא יוכיח להם ש"לא נס ליחו", וכולם יראו את גבו בעליה כמו
בימים במחנות העולים, תמיד היה בראש.
עכשיו הוא יושב באמצע המעלה, אוושת הרוח לחשה באוזניו "זקן,
זקן". מרגיש שגופו בגד בו, רוחו שבורה, מעולם לא היה כה בודד,
כה מיותר, דמעה איימה לפרוץ מעינו. "רק שיובל לא יראה", חשב,
"רק שלא ידע".
אימץ את שארית כוחו, התרומם והחל פוסע לאט לאט. במעלה ההר כל
פסיעה היתה אתגר, צעד אחר צעד בעקשנות ובכאב הגיע אל ראש ההר,
שם חיכתה לו כל הקבוצה.
יובל קם, ניגש אליו, טפח קלות על כתפו ואמר "כל הכבוד, אבא! תן
את התרמיל, אעזור לך". אושר וגאוה גאו בו.