אני מסתכלת עליך מבעד למסך האנשים שעומדים ביננו.
הם שם, אנחנו שם. אנחנו חלק מהם. אני מסתכלת עליך כמו שפעם
נהגת להסתכל עליי. מבעד לכולם, מעבר לכל מה שכולם אמרו וחשבו.
מחשבות שהיו והתנדפו, כמו הזיעה בשיא החום ששורר עכשיו. כולם
מזיעים, רצים לאנשהו ומזיעים. רצים לאנשהו בשביל משהו, כמו
שאתה רצת פעם אליי, מזיע את הכאב שהחיים הביאו לך, מקווה
שלפחות זה יסתדר.
מילים.
מילים שנאמרו פעם, נאמרו מתוך מחשבות שהיו פעם. מחשבות
שהתנדפו. גם אנחנו החלפנו ביננו מילים, החלפנו מחשבות, החלפנו
מציאות שהייתה קיימת אז.
איך שמציאות משתנה.
עברנו את המסך, עברנו את האנשים. עברנו את המילים, את המחשבות.
עברנו את המציאות.
ואז, לרגע אחד, לאלפית שניה אחת, לחלקיק זמן שאף אחד לא שם לב
שהוא היה קיים - היה טוב.
ואחר כך הכל התהפך, והזמן רץ קדימה, כל כך מהר, חזרה מהמציאות
ההיא, מהמחשבות, מהמילים. עברנו את המסך חזרה והזמן המשיך
לדהור ולרוץ ולהזיע את הכאב, כאב שלעולם לא מתנדף עד הסוף
ונשאר כמו זיכרון ישן למציאות שהייתה.
עכשיו אני מסתכלת עליך מבעד למסך האנשים ואתה מסתכל עליי חזרה.
זה כבר לא משנה. |