אני יושב על הדשא, דוחף את האצבעות של הרגליים לתוך השורשים
כדי שאני אוכל להרגיש את העלים נדחסים לי בחריצים בין האצבעות.
אני אומר לעצמי שאני עושה את זה, אם לא, לא הייתי מרגיש. הכול
מטה אצלי, אני לא נמצא ברגש לפני שאני מגדיר אותו. אם לא הייתי
אומר לעצמי - עכשיו נכנס לך דשא בין האצבעות, תהנה, זה רומנטי,
לא הייתי מרגיש כלום. הרגע הזה חלול מבחינתי, אני לא מצליח לתת
לו לעבור בי, לא מצליח לעבור בו, אנחנו לא נפגשים. אני רק מזהה
אותו מלמעלה. לא מצליח להפסיק לחשוב על הדברים ולתת לדברים
לקרות לי, להיתקל בי, להתנגש לי בפרצוף. כי אני אוויר, אני
רוח, אני דליל, בין מולקולה למולקולה בגוף שלי יש אינסוף מקום,
את יכולה להכניס לשם מה שאת רוצה, הן בכלל לא קשורות יחד, אין
שום דבר שמלכד אותן, שנותן להן מטרה, שמציע נקודת מוצא. הן
אבודות וכל אחת ואחת מהן נמצאת במקום אחר. תגידי שאני רומנטי,
נכון, ריאלי, נכון, עקבי, נכון, משתנה, נכון, עמוק, נכון,
רדוד, נכון, וריבוי ההגדרות הזה וכל הכובעים האלה, עושים ממני
כלום.
ולפעמים בלילה, לפני שאני נהיה כל כך פסימי וזורק את הכל כי
כבר אין לי זין לכלום, אני יודע דבר אחד, אני לא מספיק מטורף
כדי פשוט להשתגע. יש לי יותר מדי מחסומים, יותר מדי עכבות
והמודעות הזאת לעצמי והטרוף הזה אף פעם לא ימצאו פורקן אמיתי.
כך שאני מרפה, עוד שנייה אני עוזב את זה, חוזר להיות מתי שאת
מכירה, מחר אני אקום בבוקר, אלך לעבודה, בחזור אני אעצור באיזה
חנות ואקנה לי ספר. הנה זה כבר עובר לי, זהו. תגידי, יש לך
סיגריה?