שיבוא כבר החורף, שיבואו הגשמים, הרוחות והקור.
נצא שנינו יחדיו עם בגדים קלים, ללא הרבה שכבות של בגדים
שיחממו אותנו, נרוץ אל תוך הגשם וטיפותייו הרבות ישטפו את
הכאב, ירטיבו את פנינו וינקו אותנו מבפנים. כולם יסתכלו עלינו
כמו על משוגעים ואנחנו רק נצחק. נצחק בצחוק מתגלגל ונתחבק.
נחמם אחד את השני. נחמד לדעת שבתוך כל הקור הזה יש שני לבבות
מחממים במיוחד.
נקפוץ בתוך שלוליות ונרטיב את העוברים שיתחילו לצעוק עלינו
ואנחנו רק נברח ונמשיך לעשות שטויות.
ואז תתפוס אותי תוך כדי הריצה והשובבות ותאחוז בי חזק חזק מבלי
להרפות. אני רק אחייך חיוך תמים ולא אעשה כלום ואתה תבוא עם
שפתייך ותנשק את שפתיי. בתוך כל הקור, המים והרוח נעמוד שנינו
מחובקים ומתנשקים.
העוברים יבהו בנו ולא יבינו כלום אבל אנחנו כבר מזמן בתוך עולם
קטן משלנו. עולם רק שלי ושלך.
ואז נחזור הביתה רטובים, נלבש בגדים חמים, נתיישב על הספה
ונתחבק מתחת לשמיכה.
ואז אני אתמסר אליך בפעם הראשונה, והכל יהיה כל כך חם ואוהב.
כל כך עדין וטוב. ואני לא אצטער לרגע, ורק אחייך אליך כל הזמן
בשתיקה. בתמימות.
ואז תתלבש ותלך לביתך, ואני אלווה אותך עד התחנה ואשאר שם גם
לאחר שתסע, חנוקה מדמעות. רטובה ובוכה. ואדע שזאת הפעם האחרונה
שבה נפגשנו ושיותר לא ניפגש לעולם... אולי רק כשאגדל, ולך כבר
יהיו ילדים ממישהי אחרת. |