אני יושבת כאן...
כל כך לבד, מרגישה איך העייפות נופלת לי על העיניים, הנשימה
נהייתה כבדה.
אני ערה כמעט 24 שעות, אין פה אף אחד שיעביר איתי את השעמום.
בטח אתם שואלים למה אני לא הולכת לישון?!
כי לא בא לי, בא לי לכתוב משהו, אני מסתכלת פה על יצירות, כל
כך מרגש, כל כך עמוק.
אני לא רוצה תגובות לשום דבר, אני פשוט באתי לשפוך את הלב
וללכת.
אני לא מבקרת באתר הרבה אבל כשאני כן, אז זה שעות, ורק כשאני
ממש עייפה בא לי לכתוב.
הנה פתאום נעתקו המילים מהראש שלי שרצה להעביר לידיים שלי את
המילים לדף, היה שם איזה קצר בדרך.
אני רוצה לכתוב משהו כואב, משהו שיצמרר פה אנשים, שיהיה להם
קשה לקרוא, שתרד להם דמעה.
אבל אני לא יודעת למה אני לא מצליחה לעשות את זה!
למה???
אני מנסה לכתוב, התחלה לאיזה משהו כואב, אולי על... הנה, שוב
אני לא זוכרת, רציתי להגיד משהו על איזה תכנון שהיה לי לסיפור
קצר אבל הנה הוא נעלם.
אה, אוקי, ההתחלה תהיה על ילדה שנתקעה במעלית עם גבר, או על
ילדה שהלכה ברחוב ופשוט פחדה, פחדה מהצל של עצמה.
או על ילדה שעדיין פוחדת. על ילדה ששום דבר לא נראה לה בסדר.
שכבר שמונה שנים היא חיה עם כאב בלב אבל היא לא יכולה לשחרר
אותו, זה כבר נקרא הרגל אבל היא בכל זאת לא מצליחה.
זה השפיע לה על החיים היא לא יוצאת מהבית משש בערב בלי ליווי,
היא מפחדת להישאר בבית לבד כי אולי הוא יבוא, יבוא לה כמו
בחלומות שהיא חולמת שהוא מטפס לה מהחלון ומחפש את אימא.
או שהוא ידפוק בדלת או יפרוץ אותה והיא תבכה, היא כל כך תבכה,
ולו לא יהיה אכפת בכלל.
הנה, אפילו הדמעה שלי כבר ירדה.
אתם עדיין קשוחים איתי, אתם לא רוצים להצטמרר. אני מנסה, באמת
שאני מנסה.
אולי אני כבר אתייאש? אולי אני אכתוב את זה לעצמי ולא אפרסם
פה.
אני גם ככה בוכה מעצמי, מצחיקה את עצמי, מרגשת את עצמי.
זה הכי חשוב, לא?
כל כך הרבה מחשבות רצות לי בראש (אולי לא תאהבו, אולי תצחקו
עלי, אולי אפילו ירצו להוריד אותי מהאתר), אבל מה שחשוב זה
שאני אוהבת את המחשבות האיומות שלי!
אם מישהו היה יודע איך אני נראית הוא לא היה מבין איך אני
מסוגלת להיות כזו, כזו אממ... כמו שאני, חושבת על עצמי כזו
מוזרה, ילדה מוזרה, חסרת אופי, חסרת טעם לחיים, כל הזמן אומרים
החיים יפים החיים יפים.
אני חושבת שמתכוונים לתוכנית בטלוויזיה, לא לחיים עצמם, למה
אני בחיים לא רואה את החיים יפים?!

אני רוצה להמשיך את הסיפור שלי, על הילדה שיש לה המון חברות,
יוצאת לכל המסיבות השוות עם אנשים כל כך שווים והיא
אוהבת-שונאת את כולם. לפעמים היא כל כך עצבנית שזה מתבטא
בצרחות איומות על עצמה... רציתי להגיד: אנשים שלא מגיע להם,
אבל כל כך מגיע להם, הם כל כך גרמו לה לסבול בחיים. כל כך קשה
לבטא את כל הדברים האלה בצורה אחרת חוץ מכעס פנימי שאוכל ואוכל
ואוכל שכבר לא נשאררר ממנה כלום, היא שוקעת, היא שקעה, היא
נפלה.
נפלה במקום כל כך אפל של רוע, עם פרצוף כל כך עצבני, שהיא
יושבת וכותבת בדיוק כמוני, כל מילה שיוצאת לה מהפה זה רוע
רוע.
אבל לא!!! היא לא כזו, כולם חושבים שהיא עושה מדיטציות ורגועה
ושקטה ועדינה, ילדה עם לב רחב וחם, כי זה מה שהיא מפגינה. כולם
יודעים שהיא מתוקה ונחמדה וכולם אוהבים אותה.
אבל היא שונאת את עצמה, תבינו, שונאת! היא לא יכולה להסתכל על
עצמה במראה בלי להגיד מה זה היופי הזה, איך זה נפל על ילדה כזו
איומה בפנים, אופי חרא יש לך, מעיין!!! כן, אופי חרא, את בכלל
לא ילדה חמודה, את שונאת את כולם כל כך. את רכלנית, סכסכנית,
מגעילה!

מעיין, תשתני, תהיי שמחה קצת. זה שאימא ככה ואבא ככה והכל
באותו בית זה לא נורא, יש עוד המון משפחות הרוסות. את לא חייבת
להיות כזו ילדה. תתבגרי, יהיה לך בית, ילדים, בעל, את תהיי
מאושרת.
ביום מן הימים...!