"אמא! אמא! קאבל מת", זעק יונתן.
"על מה אתה מדבר, יוני? קאבל במטבח".
השניים המבוהלים זינקו ישירות למטבח, המומים לגלות כי קאבל
חסר. "מרים אמרה לי שקאבל נדרס בשכונת הפרחים, אני לא רוצה
שקאבל ימות". "אל תדאג, אני הולכת לברר, לך לבית של סבתא".

"פירמוט למחשב... פירמוט למחשב... איזה כיף... עושים לי פירמוט
למחשב..."
"אוי, מספיק עם זה, יהורם. אתה לא יכול להיות פחות טיפשי
מזה."
"על מה את מדברת, אחותי? עושים לי פירמוט למחשב!"

"רותי, יוסי, תראו הגלין גלאן הגיע, בואו נרדוף אחריו, נדמה לי
שהוא בשכונת הפרחים! יוסי, אתה תלך מהרקפות ואני מהשביל הזה.
רותי, את חכי פה למקרה שהוא יבוא, ואל תשכחו חבר'ה. בננה."

"סבתא.. אמא אמרה לי לבוא אלייך, אפשר גלידה? הגלין גלאן כבר
הלך."
"כן, יקירי, יש לי וניל, אתה רוצה?"
"כן. סבתא?"
"כן, יקירי?"
"מה עשית כשסבא מת?"
"בכיתי".
"למה בכית? הרי אמרת שאפילו שהוא מת הוא תמיד בכל מקום, כמו
חבר של אלוהים".
"כן, אבל התגעגעתי אליו גם ביום שהוא מת ואני עדיין מתגעגעת.
למה אתה שואל את כל זה?"
"אני חושב שקאבל מת".

"ישששש... המחשב שלי מפורמט! יו, את לא יודעת כמה זמן חיכיתי,
עכשיו אני יכול להוריד סימס שתיים!!!"
"אוי, אחי פשוט אידיוט, אפשר לחשוב, סימס, סתם אנשים
ווירטואלים שכל הזמן מתים".
"את יודעת? כל בני האדם מתים בסופו של דבר".

"נו, יוסי, מצאת אותו?"
"לא, ואת?"
"אתה רואה שאין לי גלידות ביד, נכון? בוא נחכה לעידן".

"רוצה קצת?"
"לא תודה, יקירי".
"את יודעת מה? סבתא?"
"מה?"
"אני לא חושבת שאני אהיה עצוב אם קאבל ימות. אני לא רוצה שהוא
ימות אבל אם כן אז אני בטח לא אבכה".
"האומנם?"
"כן, הוא גם לא כל כך אהב לשחק איתי וחוץ מזה אני כבר גדול אז
אני לא בוכה".

"נו, הטכנאי כבר הלך? נתת לו קפה ועוגה לפחות?"
"כן, אמא".
"נורא מצחיק, אמא תקרא לאמא שלנו".
"רוצה להסתכל על המכונית שלו? נראה לי שזה ג'יפ", היא אמרה.
"ביום הולדת הבא אמא תקנה לי ג'יפ", הוא אמר.
"היית מת, היא תקנה לך פירמוט למחשב".

"של מי התמונה הזו, סבתא?"
"זה סבא שלך כשהיה בערך בן 28, אז רק הכרנו".
"חתיך סבא שלי".
"כן, הוא היה נאה".
"עד שנהיו לו קימוטים".
"עד שנהיו לו קימוטים", חזרה סבתא.

"יו, מה הוא עושה הדפוק הזה? הוא יתנגש עם האוטו גלידה!"
"מה הוא, משוגע?"
"לפחות הוא יודע לעשות פירמוט, שילך ללמוד נהיגה".
"אני יוצא החוצה, את באה?"
"כן".

"הו, הנה עידן".
"למה לא הבאת את הגלידות?"
"עזבי אותו, הוא בטח לא מצא את הגלין גלאן".
"היי חבר'ה, אתם לא מאמינים מה קרה עם הגלין גלאן".
"נגמרו הגלידות?"
"לא... הגלין גלאן עשה תאונה עם מכונית אחרת שהיה כתוב עליה
"א.ס מחשבים" והם פגעו בכלב קטן וחמוד.

"סבתא, את חושבת שאני יכול להתקשר למרים?"
"מי זו מרים?"
"נו, ילדה אחת".
"חברה שלך?"
"חברה כמו איציק, סבתא תפסיקי..."
"טוב, אבל שיחה קצרה".

"מסכן הכלב, צריך לקחת אותו לרופא כלבים, לא?"
"לא, את לא רואה שהוא כבר מת?"
"צריך להודיע לבעלים".
"איך את יודעת שיש בעלים?"
"אתה לא רואה את הקולר?"
"סליחה אדוני, אנחנו יכולים להסתכל למי שייך הכלב?"
"אנחנו כבר יודעים למי הוא שייך, ליונתן גרינברג, הנה כתוב פה:
'קאבל הכלב של יונתן גרינברג' ".
"בני אדם מתים כל הזמן, גם כלבים".

"מרים, תספרי לי הכל".
"טוב יוני שמע... אני לא רוצה לספר שמועות אבל אמרו לי שהגלין
גלאן דרס כלב ושהיה כתוב בקולר שזה קאבל הכלב של יונתן שזה
אתה." עצירה. "אתה עצוב?"
"אני לא חושב, ביי מרים".

"חבר'ה, בואו נלך לבית של מי שהכלב היה שלו ונביא לו אחד
מהגורים של אסתר הזקנה."
"היי, זה דווקא רעיון טוב אבל אנחנו לא יודעים לאיפה ללכת".
"התאומים יודעים, הם היו שם וראו הכל, הם אמרו שזה יונתן
גרינברג, ילד בן 10 אחד".
"אני חושבת שהחום יהיה מושלם".

"כן?"
"שלום, יונתן בבית?"
"לא, הוא אצל סבתא שלו, למה? מי אתם?"
"אנחנו חברים שלו, כלומר שמענו על הכלב שלו ואנחנו רוצים לנחם
אותו, זה הכל".
"אני אצלצל אליו, שנייה, כנסו בינתיים".
"יונתן, באו אליך, בוא הביתה".

"אמא, מי בא אליי?"
"היי יונתן, שמענו על קאבל ויש לנו משהו בשבילך".
"וואו... כלב?! אתם מלאכים או משהו?"
"לא, אנחנו רק רצינו גלידה בננה ואנחנו מכירים את התאומים וגם
יש לנו קשרים עם אסתר. איך תקרא לו?"
"קאבל".
"אתה עצוב?"
"קצת, אבל קאבל ישמח אותי, נכון קאבל?"