הקירות הארורים ממשיכים במלאכתם,
כחפץ העף בחלל.
סוגרים עליי מכל הכיוונים,
לוקחים אותי הרחק מכאן.

'אנא קירות יקרים, אל תקחוני מחברי!', זעקתי
אך מי ישמע זעקתי?
הרי כל היקרים לי כמקסם שווא התפוגגו.
ואין לי אף אחד.
לבד.

והקירות סוגרים עלי.
אין טעם להילחם.
הם יעשו את מלאכתם נאמנה.
הם יסגרו.

מצונף ועצוב ככדורון עזוב,
יושב אני בהרבה מקומות.
כלפי חוץ הכל בסדר,
אבל בפנים כבר סגרו עלי הקירות.

השיר הזה רואה אור אחרי שנתיים עמוק במגירה.