אני שמונהעשרה.
השניה המשמעותית באמת היא זאת שלפני הבכי הגדול, וזאת שלפני
סיום. ובדיוק כמו הבכי, גם שמונהעשרה עובר.

הניירות מפוזרים על השולחן, קפה קפה קפה וקאמל בחפיסה רכה.
למה רכה, סתם בשביל שישאלו. אחרי הכל, מחצית מהדברים שאנחנו
עושים הם בשביל שיבקרו אותנו. וישאלו אותנו, ונוכל לענות: "לא
יודע להסביר", וככה רבותיי - רוכשים מסתורין.
ואני... כל כך שונה ועדיין נשארת בדיוק אותו הדבר.
החיפוש האמיתי הוא אחרי הדברים שיעשו טוב. ועד אז אני אמשיך
להרוס בשביל שאני אוכל לתקן, כי האתגר דורש מאמץ, והמאמץ הוא
טוב. הוא טוב לאנשים כמוני שרק רוצים להשתפר.
להשתפר בלמנוע מעצמם שניה של שקט.
להשתפר בלמנוע מעצמם את הדברים שהם באמת אוהבים.

הים של תל אביב יפה בלילה. הזכרונות קצת פחות.
העשן הוא מהפנט. אני יושבת ובוהה בפלא הזה שיוצא מהפה של
אנשים. הם יורים טבעות לאוויר הפתוח, וזה מרשים אותי, כאילו
הייתי ילדה בת חמש.
עיניים ירוקות מסנוורות את המציאות. ואני צריכה את המציאות. כל
כך.
נואשת לה, משום שאת החלומות שלי כבר שכחתי מזמן.
הרוח של יולי נושבת בכיוון ההפוך. השפתיים צורבות מהיובש.
אני אומרת למישהו:"אבא שלי שכח את יום ההולדת שלי", והוא מגחך
מהצד השני של הקו. העיניים שלי מוצפות, ואני דוחפת את השרוול
של החולצה לנגב, ומגחכת בחזרה. "כן. זה... לא באמת משנה או
משהו."

בגיל שמונהעשרה אני סיימתי להבין דברים. ואז לנתח אותם.
או קודם לנתח דברים. ואז להבין אותם.
אין התפכחויות מדהימות, אין הרגשה אחרת, יש סתם. הרבה סתם.
ללכת ברחובות הומים באדם ולהרגיש כל כך לבד.
המחשבות הן עקומות, בצורה שלא ניתן ליישר. אפילו לא בכתב.
ועם הזמן אני משתכנעת, שאת המחשבות הכי אמיתיות שלי אף אחד
לעולם לא יבין. אני יכולה לנסות להסביר, אבל מי באמת מוכן
להתרכז ברצינות בדברים שלא נוגעים לו בכלל.
אנחנו מחפשים הבנה, תשומת לב, ביקורת כלשהי, אישור. רק שנרגיש
בסדר עם עצמנו. שלא נרגיש מ ט ו ר פ י ם. או נורא מכך - שלא
נרגיש פשוטים. כמה אנחנו מפחדים להיות בני אדם פשוטים.
רק כמה חבל שאנחנו שוכחים שאף אחד לא באמת מסתכל. כי כולם
עסוקים בלחפש, ובזמן שאנחנו מחכים, מישהו אחר עשה עוד צעד
קדימה.
(כמה שאני לא סובלת להשאר מאחורה-או גרוע מכך- תקועה במקום).

אירלנד יפה בחורף. הטבע הוא הכל. מים. חופש. רעב של שבוע וחצי.
נסיעות לשומקום. ג'ף באקלי. יותר מדי ניקוטין. פחות מדי
היגיון.
לכתוב בנקודות זה כשהמחשבות טסות מסביב לראש. קפיצה עמוקה.
סיבוב באוויר ב 360 מעלות. והתרסקות.
הקוץ אמנם יוצא, בשלב כזה או אחר, אך הארס נשאר לשרוף את כף
הרגל. אמא שלי בוכה. אמא שלי מחייכת. אני לא מסוגלת לסלוח.
ומאכזבת כל כך.
וכמה לא רציתי להזכיר. ובכל זאת... זה כואב כל פעם מחדש.
לטפס על הקירות בארבע לפנות בוקר. צלילים שנכנסים קודם לתוך
הבטן ורק אחר כך דרך האוזן. הגיטרות צורחות צורחות צורחות. ראש
למעלה-ראש למטה. סוג של משהו מתקדם. ואני מתקשה להקשיב מבלי
להתפזר לאלף כיוונים של רוח.
עוד לגימה קטנה מהקפה, והיממה הופכת ל-25 שעות. לשבור. לתקן.
הכי חשוב זה לתקן. כל הזמן לתקן. לשנות. להסתכל מזוויות.
(לא היית רוצה לשבור את כל הכלים וללכת מפה כבר?)

שמונהעשרה זה לא הזמן המתאים לחשבון נפש. למען האמת, זה אף פעם
לא הזמן המתאים. לא לאנשים כמוני. לא.
כי מאסתי. מאסתי במונולוגים המשתפכים האלה שלי. כתבתי עשרות
כאלה, מתקרב למאות. 92 פאקינג יצירות שהורדתי. אין שום טעם
לנבור בעבר. מהעבר אני כבר לא לומדת. על העתיד הפסקתי מזמן
לחשוב.
בשמונהעשרה אני הרגע. רק הרגע. באה איתו וחולפת איתו הלאה.
ושום דבר לא באמת משנה. לא מה שעברתי ולא מה שאני עתידה לעבור.
יש דברים שעדיף לתת להם לדעוך בצד, מבלי להסתכל.
ובשמונהעשרה אני פשוט אני:
מפוזרת, מעופפת, מתחברת לאנשים הרגישים, למבטים מזמינים,
לנערים בודדים, לחיבוקים-שלא-אומרים-כלום.
כותבת בלי לחשוב. גם כשהיד כבר כבדה על הדף.
מזמן הפסיק להיות איכפת לי אם אני טובה בזה או לא. אני פשוט
שם.

עדיין לא יודעת לסיים,
תמיד מזכירה את זה שלא יודעת לסיים
תמיד מסיימת
בדיוק
ככה
.