אני רוצה לכתוב משהו... אבל לא יוצא לי כלום.
ניסיתי לכתוב כל מיני דברים בינתיים, אבל הבנתי שיוצא לי רק
קשקוש בלתי מובן שלא קשור אחד לשני. קורה לי הרבה שאני מקשקשת.
"מלמלמת" כמו שאומרים. מכירים את הבנות שמדברות כל כך הרבה שכל
מה ששומעים זה "למהלמהלמהלמהלהמלהמלהמלהמה?" זה ללמלם. בעיקר
אני מזיינת לעצמי את השכל, וכיוצא מזה לאחרים. כל הזמן אני
מדברת עם עצמי. אבל לא בקול רם, בראש. כשכותבים מנהלים שיחה עם
עצמך... לא רק שאני כל הזמן כותבת, אני גם מדמיינת שיש
פסיכולוג מולי ולשם שינוי במקום לזיין לי את השכל אני מזיינת
לו. תראו למשל, עכשיו, אני מרגישה שאני מזיינת לכם את השכל.
אבל למה אני בעצם כותבת לכם יצירות? זה אמור להיות הדף שלי,
לא?
אבל חשוב לי לכתוב אליכם. כאילו אני חייבת לכם משהו. האמת
שבכלל לא מוזר לי לחשוב שאני פונה לאנשים שאני בכלל לא מכירה.
שתרגישו שאכפת לי. שאני ארגיש שאכפת לכם.
מה שחושבים עליי הוא חלק בלתי נפרד ממני, למרות שאני מנסה
לשכנע את עצמי אחרת. כי אם יפרגנו לי אני ארגיש הכי טוב בעולם.
זה לא מספיק שאני יודעת שאני מוכשרת, אני צריכה כל הזמן
אישורים מהסביבה בשביל זה. כי מה עוזר לי להיות מוכשרת אם אף
אחד לא יודע את זה?
קראתי ספר שכתבה מישהי שהיתה במשרה בכירה בתיאטרון הבימה, והיא
סיפרה על עבודה עם שחקנים, שהם יודעים שהם הכי יפים, הכי
טובים, הכי מוכשרים שיש, אבל הם צריכים שמישהו יזכיר להם כל
חמש דקות. הייתי רוצה לייחס את עצמי לעם הזה של השחקנים, כי
אני בעצמי חובבת תיאטרון לא קטנה, ויש צד בי שבהחלט מתאים
להגדרה הזאת ושמוכן למכור את סבתו בשביל כותרת מחמיאה בעיתון,
אבל צד אחר בי, הצג של ההגיון, אומר לי בעצם שקצת משעמם לי אז
אני מחפשת הגדרות, ושאני בכלל לא שחקנית ולא כלום. כמו שבטח
אתם מבינים (לעזאזל, שוב אני כותבת אליכם!) אני לא מבינה
מהחיים שלי בגרוש. אתם רואים באיזו הגדרה קיצונית השתמשתי?
באיזו קלות קבעתי? הנושא, כמובן, יותר עמוק מקביעה החלטית זו,
אך לשם הרושם הטוב אני אשתמש בהחלטיות וארמוס את כבודי בשביל
להבהיר נקודה דבילית.
היצירות הטובות באמת שלי עדיין סגורות במגירה. כי אותן אני
כותבת באמת בשבילי ולא בשבילכם. אותן אני מפחדת להעלות לדעת
הציבור, כי אם מישהו יכתוב לי ביקורת רעה על אחת מקובץ היצירות
האמיתיות שלי, הוא בעצם יגע לי בעצב הכי חשוף ויזרה לי מלח על
הפצע הכי פתוח. הוא יזרוק עליי עגבניות רקובות. בשבילי להחשף
זה הדבר הכי מספק והכי כואב שיש. וגם אם אני מזיינת את השכל
וכותבת שורות על גבי שורות שבעצם לא אומרות שום דבר לאף אחד,
בשבילי הן חלק ממני.