אמרתי שלא רציתי להכאיב,
והאכבתי לך.
הבטחתי לאהוב אותך יותר,
חזרתי בי, ופגעתי בך.
רציתי למלא אותך בחוזק,
ואת, אט אט נחלשת מולי
אהבתי את רגעי התלותיות,
האחיזה, שסובבת סביבי.
בניתי מין בית כזה,
בתוך לבי. בזמן שאת קרסת מתחתי,
ונחלשת נפשית.
הכל נראה ורוד כלפי חוץ,
אך כחול בתוכי.
המשכנו לחיות עם רוחות של פחד,
וסימני שאלה.
לבד וביחד, את ואני. ולא ראיתי שום סימן,
עד הרגע בו, נקטע הרגע, והרגע נעצר בזמן.
ועברו הימים, עברו החודשים,
התחלפו העונות, עברו השנים.
והאהבה שפעם הייתה, נגמרה.
היום עומדת מול מראה, ולא רואה אותך איתי,
התגלגלנו שתינו, לחיים אחרים.
את בשלך ואני בשלי.
אני לא השתנתי את אומרת,
אני אותה בחורה שפעם הכרת.
ואני דווקא כן, למדתי להוריד את החרב,
להפסיק להילחם.
למדתי לשחרר, למדתי לוותר.
למדתי לאהוב את עצמי יותר.
ואת את אהובה, אהובתי של אז, של פעם. |