הבוקר של החג היה סתם עוד יום רגיל,
לא איזה משהו מיוחד יותר מדי.
והזמן שהתקדם הוא את הדמעה הזיל,
את היום הזה אזכור כל חיי.
סיפרו שלא חזרת ועכשיו אתה לבד,
אמרו שזה היה כל כך מיותר.
התמונה קצת לא ברורה, על מישהו שנכחד,
אך הזכרון שלך תמיד נשאר.
פזמון:
ואני יודע שעוד יבואו ימים יותר קשים,
ימים שרק נרצה לבכות וקצת לזכור.
קל להתפרק, אבל אף פעם לא לשכוח,
יום יבוא, אולי אתה תחזור.
יצא לי להיות במקום המקולל,
לראות ת'אבנים שעומדות שם לכבודך.
לבכות ליד הדגל, ולהרגיש גאה,
איך ידעת להקריב את עצמך.
פזמון:
אבל עכשיו אני בסדר, מקווה תמיד לטוב,
רוצה לדעת מה קרה, מה היה, את הכל.
יום יבוא אולי אתה תחזור אלינו מלמעלה,
אבל בינתיים נותר לי רק לשאול:
למה?!
לילה אחד ישבתי וכתבתי,
מה אתכוב עליך, שיר סיפור או אגדה.
איך כותבים עליך שיר זה מוזר ולא נתפס,
אפילו פי שניים כשמדובר בפרידה...