ביום שלמחרת סער כבר חזר מהמילואים.
הוא היה ממש עייף ונרדם ישר איך שהוא הגיע על הספה בסלון,
אפילו לא הספיק להוריד את המדים. בחיים שלי לא חשבתי לעצמי
שהוא היה קרבי בצבא, כי הוא נראה כזה, מה לעשות, חנון. הייתי
בטוחה שהוא היה בממר"ם או איזה ג'ובניק בקרייה. אבל שהוא
באימונים קרביים? זה הפתיע אותי, כמה שזה ישמע מוזר.
כשהוא כבר התעורר, אחרי המון שעות שינה, דיברנו קצת, בעיקר על
מה היה בשבוע האחרון.
נתתי לו סקירה כוללת ואמרתי לו שהכל תקין. אפילו סיפרתי לו על
החשבון המפתיע של הכבלים שהוא הגיע והוא התעצבן כי הם שלחו
אותו יותר מוקדם מהרגיל. כזה אובססיבי לסדר הוא.
ואז סיפרתי לו שהכרתי את רוני.
"ואז הוא ליווה אותי הביתה והלכתי לישון" סיימתי לספר לו
בפרטים מה שהיה עם רוני".
"ו...?"
"אין ו..." אמרתי לו "פשוט הלכתי לישון.
"אני שמח שהכרת מישהו ואני מקווה שבאמת יהיה לך טוב איתו" הוא
נשמע נורא פלצני כשאמר את המשפט הזה. אבל אני חייכתי ואשרתי
שהכל בסדר.
"תודה. אני מכירה אותך בקושי כמה שבועות אבל אני מעריכה את מה
שאתה אומר. ואם אתה רוצה שיהיה לי טוב בחיים, אז זה חשוב לי.
אני מקווה באמת שהכל יתגשם כמו שאני רוצה"
"חפיף" הוא אמר, ואז איבדתי אותו. פשוט לא הבנתי מה לעזאזל הוא
רוצה.

כל כך שמחתי לחזור הביתה. כל כך היה לי כיף לישון, אפילו שזה
היה על הספה, שחבל על הזמן. המילואים פשוט סחטו ממני את טיפת
המיץ האחרונה שנשארה בי. הרבה זמן כבר לא הייתי בצבא ולא הייתי
מוכן לזה. כאילו, אני קרבי, אבל אני בקושי פרופיל 82.
נרדמתי מיד על הספה וכשהתעוררתי ביררתי דבר ראשון איך עדן
הסתדרה בשבוע בלעדי. מסתבר שהיא הסתדרה בכלל לא רע, יותר ממה
שהערכתי. כנראה שעשיתי מזה ממש בלאגן.
היא אפילו הסתדרה כל כך טוב שהיא הכירה מישהו.
נכון, קינאתי בבחור. אבל אני טיפוס קנאי כזה. מה לעשות.
בשביל להיות ידיד טוב אמרתי לה שאני שמח בשבילה ואז היא זרקה
איזה משהו פלצפני.
"חפיף" עניתי לה. מנסה לגמד את כל החשיבות שהיא עשתה מהחצי
משפט שאמרתי שניה לפני כן.
באותו רגע הרסתי את כל התדמית שיצרתי בעיניה.
פתאום היא חשבה שאני סתם אומר דברים למרות שבאמת התכוונתי
למשפט שאמרתי. באמת.
רציתי שיהיה לה טוב, זה הדבר שהיה חשוב לי באותו רגע.
קשה לי להסביר את זה אבל הרגשתי משהו כלפיה באותו רגע.
נכון, ניסיתי להדחיק את זה אבל השבוע מילואים לא עזר לי כי
ניסיתי לחשוב עליה במהלכו בשביל לא להשתגע מהתנאים החרא של
הצבא. אז זה קצת הפריע לי לא לחשוב על כמה אני רוצה אותה.
כשהיא אמרה לי שהיא פגשה את רוני הרגשתי בו זמנית עצוב ושמח.
מהר מאוד ההרגשה של השמח עלתה על ההרגשה של העצוב. בסך הכל
ניסיתי להשכיח אותה ואין דבר יותר תורם מאשר שהיא מצאה לעצמה
מישהו. יכולתי להתפס עליו בתור התירוץ שלי למה לא הלך לי איתה
ולעבור הלאה. לנסות למצוא מישהי אחרת.
באמת יכולתי להגיד לעצמי משהו כמו "תשמע, סער, יש לה מישהו אז
לומר את האמת אין לך סיכוי בחיים איתה וכדאי, אפילו רצוי,
שתמצא מישהי אחרת להתאהב בה".
יותר קל לומר מאשר לעשות, אבל מה לעשות שהחיים לא קלים.
השתדלתי להמשיך הלאה, באמת שהשתדלתי.
אבל בו בזמן שמערכת היחסים שלה עם רוני התקדמה לי לא היתה שום
מערכת יחסים ואני סתם ישבתי מתוסכל ובודד, מביט בהם מתאהבים זה
בזו. יותר נכון מביט בה מתאהבת בו. הכרתי את הבחורה שבועות
בודדים וכבר הרגשתי קנאה עזה כלפי הבחור הזה, רוני, שהיא
מתאהבת בו. בו ולא בי.
בהתחלה זה היה קשה, אבל בסופו של דבר קיבלתי את מערכת היחסים
שלהם כדבר טוב. ראיתי כיצד היא מאושרת איתו, ראיתי איך כל פעם
היא מגיעה הביתה פחות ופחות עצבנית. לא רבנו יותר שום ריב,
טיפשי או לא טיפשי.
החיים התנהלו על מי מנוחות וככל שהזמן עבר רק הדחקתי את העובדה
שאני רוצה אותה למרות שבתוך תוכי ידעתי שהכל הבל הבלים ושהייתי
מת שהיא תאהב אותי במקום את הרוני הזה.
יותר קל היה לו היתה לי באמת מערכת יחסים נורמלית עם מישהי
שתאהב אותי כמו שאני, עם מישהי חכמה ומצחיקה כמו שאני אוהב,
שאני אוכל לא להתרכז בעדן ולחשוב על מישהי אחרת. זה היה הופך
את החיים שלי לפשוטים יותר אבל הגורל צחק עלי וכל פעם שיצאתי
עם בחורה פישלתי בגדול בצורה כזו או אחרת. לא שהיו הרבה
בחורות, אבל היו מספיק בשביל שאוכל לפשל.
במקביל לחיפוש המתמיד אחר אהבה המשכתי גם כמובן בלימודים שלי.
דווקא נורא הצטיינתי בהם. כנראה שניסיתי להקדיש את זמני
ללימודים במקביל לחיפוש האהבה, בנסיון פאתטי להדחיק את העובדה
שעדן תפוסה. לא עשיתי כלום עם עצמי מעבר ללימודים. אפילו לא
עבדתי, למרות שהבטחתי להורים שלי כבר חודשיים שאני אמצא עבודה
ואשחרר אותם מהצורך לפרנס אותי.
הסיפור עם ההורים שלי היה שהחזקתי אותם קצר. יותר נכון את אבא
שלי.
הוא נורא רצה שאני אלמד משהו, לא משנה מה. אני מנגד רציתי
לנסוע לחו"ל, אולי אפילו להשתקע שם. לא היתה לי סבלנות לשבת
וללמוד. הויכוח ביני לבין ההורים שלי היה כל כך גדול שבסוף
הגענו לפשרה, שאני אשאר כאן ואלמד, ואבא שלי יממן לי את
הלימודים ואת המחייה עד שאמצא עבודה שתוכל להחזיק אותי
כלכלית.
הלימודים כרגע היו בראש מעייני, כאמור במקביל לחיפוש אחר
הבחורה שתסב לי אושר.
ככל שהזמן עבר, במקום לשכוח את עדן רק נמשכתי אליה יותר. נורא
רציתי לדעת מה היא חושבת עלי אז. חשבתי שאולי זה יעזור לי
לשכוח אותה, להתגבר עליה. אם רק הייתי יודע למשל שהיא לא רוצה
אותי בכלל אז לא היה מקום לויכוח והייתי שוכח ממנה. אבל חוסר
הידיעה הזה רק הרג אותי מבפנים.
ואז קרה הבלתי יאומן.
פגשתי מישהי, מדהימה.

ואז היתה התקופה שבה סער פגש את שלי.
זה היה בערך חודש אחרי שאני ורוני הכרנו.
שלי היתה בחורה נורא נחמדה. לא מסוג הבחורות שאני אישית מתה
עליהן, אבל בחורה טובה, כמו שסער היה צריך. הם נורא התאימו מכל
הבחינות.
סער והיא חלקו מלא דברים במשותף, תחביבים וכדומה.
מאוחר יותר סער סיפר לי בדיוק איך הם נפגשו. זה היה מצחיק.
הוא חיפש בנרות מישהי שתתאים לו ודווקא באופן אקראי הוא נפגש
עם שלי.
זה היה פורים וסער הלך למסיבת פורים שהיתה באוניברסיטה. כולם
היו מחופשים שם, סער התחפש לג'יימס בונד (כמה מקורי). שעה אחרי
שהתחילה המסיבה סער מיהר לברוח ממנה כי הוא לא טיפוס של מסיבות
במיוחד ולא נהנה במסיבה הזו באופן יוצא מן הכלל. אז הוא התחיל
ללכת החוצה כשפתאום הוא החליק במדרגות ונפל, מטיח את ראשו
ברצפה.
הוא איבד הכרה לאיזה דקה, אבל כשהתעורר היא רכנה מעליו, יחד עם
עוד עשרות אנשים שבאו לעזור לסער. מסתבר שהיא הכירה אותו מאחד
הקורסים שהם למדו ביחד, וגם הוא אותה, אבל הוא מעולם לא התייחס
אליה יותר מדי.
ככה הם הכירו.
אחרי זה הם החליפו מספרי טלפון והם התחילו לצאת.
גיליתי על קיום הקשר הזה עם שלי במקרה כשחשדתי שמשהו לא תקין,
כשסער נראה לי מאושר מדי בשביל להיות סער. אז התחלתי לתחקר
אותו ואז הוא נשבר והודה שהוא יוצא עם מישהי. שלא תבינו לא
נכון, השתדלנו לא להתערב אחד בחיי השני ולשמור על מרחק, מערכת
יחסים של שותפים בלבד. מדי פעם היינו מדברים אבל לרוב לא היינו
נפגשים חוץ מבערב, ואז או שהיינו רואים טלויזיה ביחד ולא
אומרים כלום מרוב עייפות, או שפשוט היינו הולכים לישון.
ככה יצא שגם לא ידעתי על קיומו של קשר בין שלי לבין סער עד
ששאלתי.
החיים שלנו נראו לנו תקינים כמו שהם ולא הרגשנו שהיה צורך
לשנות אותם, והמשכנו באורח החיים הזה במשך תקופה ארוכה. למעשה,
זה היה יכול להמשך יותר אם לא הייתי רבה עם רוני.
אני חושבת שאז הכל השתנה. אז פתאום התחיל להיות לנו אכפת אחד
מהשני.
חזרתי הביתה יום אחד בוכה, טורקת אחרי את הדלת של הכניסה ורצה
לחדר שלי להסתגר שם, כשסער יושב בכורסה בסלון ורואה איזו תכנית
בטלויזיה, לא שמתי לב איזו.
לא לקח לו הרבה זמן לדפוק על דלת החדר שלי.
"אפשר להכנס?"
"לא" עניתי בקול תקיף.
"בסדר, אני לא אפריע. פשוט מפריע לי שאת בוכה"
"או באמת? החל ממתי?" שאלתי אותו, תוהה איך יכול להיות שאכפת
לו.
"החל מהיום שהכרתי אותך. לא אוהב לראות חברים שלי בוכים, ואני
לא עושה כלום כדי לעודד אותם" הוא ענה ואני חייכתי חיוך שהוא
לא ראה, חיוך נסתר כזה שהעדפתי לא לספר לו שחייכתי כי לא רציתי
שיראה שגם לי אכפת. לפחות לא אז.
היתה שתיקה כזו, ארוכה, שנמשכה דקה.
חשבתי שהוא הלך חזרה לסלון לראות את התכנית שלו בטלויזיה אבל
אחרי דקה הוא לא התייאש ושאל "נו, אז מה קרה?"
"שום דבר לא קרה, אני בסדר, אתה יכול לחזור לחיים שלך. הנה,
ניסית לעודד אותי אבל לא הלך לך. ביי" עניתי לו, שוב, תוקפת
אותו.
"עדן, אני מבין שאת במצב שאת כועסת על כולם. אני לא אגרר לזה
ואניח לך לעת עתה לנוח לבד בחדר שלך, אבל אני עוד אחזור ואנסה
לדבר אלייך הגיון, כשתרגעי קצת. עכשיו את במצב נורא רגיש ואני
מבין" הוא השיב לי, לא מבין איזה טעות הוא עשה ברגע שהעז לרמוז
שאני צריכה להרגע. אף אחד לא אומר לי מתי להרגע, כזה טיפוס
אני.
תקפתי אותו בלי רחמים, כמו נשר שעט על הטרף שלו "אני לא צריכה
להרגע ותפסיק לדחוף את האף הגדול שלך לכל דבר בחיים שלי"
היתה שתיקה.
המשכתי לדבר.
"אתה חודשיים לא עשית כלום ולא התערבת בשום דבר בחיים שלי
ועכשיו פתאום כשאני עצובה אתה חושב שאתה יכול לצוץ משום מקום
ולשמח אותי. אז יש לך טעות. כמה טעויות. קודם כל אף אחד לא
אומר לי להרגע, אבל אף אחד. דבר שני, אתה האחרון שיכול לעודד
אותי עכשיו" אמרתי לו, משקרת במצח נחושה. כל כך רציתי שהוא
דווקא הוא יכנס לחדר וידבר אלי במילים היפות שלו כמו שהוא מדבר
לשלי מדי פעם כשאני שומעת אותם מדברים, ויעלה לי חיוך על
הפנים.
אבל הוא רק המשיך לשתוק.

לא הרבה זמן אחרי שאני פגשתי את שלי, עדן רבה עם רוני ריב
רציני ראשון.
היא חזרה יום אחד הביתה והסתגרה בחדר שלה. כל ניסיונותיי לעודד
אותה עלו בתוהו והיא כל הזמן המשיכה לגעור בי על עצם הנסיון
לעודד אותה. הבלגתי והמשכתי הלאה, חושב שלבטח היא כועסת עלי
מאוד, לפחות כך נראה לי מטון דיבורה.
והמשפט הזה שהיא זרקה לי, אני בחיים לא אשכח אותו.
"אתה האחרון שיכול לעודד אותי עכשיו".
למה היא התכוונה בזה?
זה נורא פגע בי כשהיא אמרה את זה בצורה הזו.
מילא היתה אומרת לי שלא טוב לה שאני מעודד ומבקשת ממני בצורה
יפה לעזוב אותה בשקט, אבל להגיד לי ככה דברים כאלו בפנים? ממתי
הפכתי להיות הכלב שלה?
זה נורא הכעיס אותי, אבל ידעתי שמה שהיא אמרה נאמר מתוך כעס
רב. למרות זאת, קראתי הרבה פעמים שאנשים אומרים את האמת כשהם
כועסים כי הם נותנים לה לצאת החוצה מתוכם כמה שהיא כואבת, בלי
לדפוק חשבון לאף אחד. הרגשתי מצד אחד שאני רוצה לחנוק אותה על
כך שהיא אמרה לי את המשפט ההוא, ומצד שני לחבק אותה ולנחם אותה
כי היא אמרה אותו מתוך כעס עצום ויכלה לעדן אותו אם היתה רק
רוצה בכך.
הלכתי לסלון להמשיך לראות את התכנית שלי והיא לא המשיכה לדבר
מתוך החדר שלה.
גם אם כן, לא הקשבתי כל כך למה שהתרחש שם - היה שם המון בכי
מהול במילמולים של עדן לעצמה. לכן אם בין לבין היא שחררה איזה
משפט או שניים לעברי, כבר הפסקתי מזמן לשים לב.
אחרי הרבה זמן, לא יודע כמה בדיוק, עדן יצאה מהחדר שלה לעבר
המטבח, מכינה לעצמה כוס קפה.
חשבתי לעצמי למה לעזאזל היא מכינה לעצמה כוס קפה בשעה כזו
מאוחרת, כלומר לא כזו מאוחרת, אבל בשעת ערב, ובהחלט לא מוקדמת.

והיא, כקוראת מחשבותיי אמרה לי: "אני יוצאת עוד מעט ואני צריכה
קצת להתרענן".
לא הבנתי מאיפה זה בא.
יותר מזה, לא הבנתי לאיפה היא פתאום הולכת ככה. לא שהיה אכפת
לי. בעצם כן היה אכפת לי אבל העדפתי לא לחשוף את זה בפניה, כי
סיכמנו שכל אחד מנהל את חייו הפרטיים שלו בעצמו.
לא אמרתי כלום והמשכתי לראות את התכנית.
היא לקחה את הכוס והתיישבה על הכורסה השניה בסלון, די קרוב
אלי.
"מה אתה מרגיש כלפי?" היא שאלה, פתאום ככה בלי שום התראה.
לא ידעתי מה לענות. הרבה זמן לא קרה לי שלא הצלחתי להוציא מילה
מהפה שלי.
בשלב הפגיע הזה שבו היא נמצאת עכשיו כל דבר שיצא מהפה שלי יכול
לפגוע בה, מה שגרם לי עוד יותר להיות מבולבל ולא לדעת בכלל מה
להגיד ומה לא.
"איזה תכנית משעממת התכנית על התאומים שמשודרת עכשיו, תראי"
עניתי לה אחרי שתי דקות בערך.
"מה?" היא ענתה, נראית יותר מבולבלת ממה שאני הייתי.
"בטלויזיה. תסתכלי" אמרתי מצביע על המקרן.
"מה הקשר בין זה לבין מה ששאלתי?"
"אין שום קשר" עניתי, רואה איך שוב אני נגרר לתוך השאלה שלא
רציתי לענות עליה וניסיתי כל כך באלגנטיות להתחמק ממנה.
"אז תענה לי על השאלה ששאלתי" היא ענתה, בקול קצת יותר תקיף
ממקודם, אך עדיין יחסית די עדין לקול שעדן בדר"כ משתמשת בו
בכדי לנסח שאלות, לפחות שאלות מהסוג הזה.
"מה אני אמור להרגיש?" ניסיתי להפוך את הגלגל לכיוונה, לא יודע
שאני רק גורם למצב להיות יותר גרוע מאי פעם.
"אתה שואל אותי מה אתה אמור להרגיש כלפי?" היא ענתה מנסה
להכניס אותי לפינה.
"כן. זאת אומרת לא. אני יודע מה אני מרגיש כלפייך. אני פשוט לא
חושב שזה פייר מצידי לומר לך זאת כשאת עכשיו עצובה כל כך. אני
לא יודע איך זה ישפיע עלייך, לטובה או לרעה, ואני מעדיף לשמור
את הדברים שיש בפי לשעה אחרת, לזמן אחר, לסיטואציה יותר
מתאימה" התחמקתי בצורה הכי טובה שיכולתי, למרות שרק דחיתי את
הקץ, כיוון שידעתי שיום אחד עוד אאלץ לתת את הדין על שאמרתי.
"טוב".
"מה זאת אומרת , 'טוב'"?
"זאת אומרת טוב, מה אתה לא מבין?"
"שום דבר. טוב"
"טוב. הלכתי" והיא קמה ממקומה, כשאני שם לב שכוס הקפה שהיא
הכינה לעצמה עודה כמעט מלאה, כאילו לא לגמה ממנו אלא פעם אחת.
"מתי תחזרי?" שאלתי, מנסה לדלות אינפורמציה בכל זאת.
"לא יודעת. אל תחכה לי" היא אמרה וסגרה אחריה את הדלת.