בהיסוס קל היא ניגשה אליו. לא אמרה מילה, רק הביטה בו.
פניו שידרו פליאה, סוג של הרהור מתמשך.
היא לא זעה ממקומה - רק עמדה והסתכלה.
עיניו נצצו כיהלום הנגלה מן האפר, וניתן היה להשוותם לשתי
אבנים זוהרות, המוסתרות מאחורי מסך ערפל דק המתמוסס לאיטו.
שתיקתו העבירה מסר של אמפתיה המפחדת להתגלות.
היא הושיטה את ידה לעברו, והוא נרתע. במהרה, השפיל הקטן את
ראשו והתכנס בעצמו.
"שששש..." היא לחשה. "הכל בסדר עכשיו", חייכה אליו.
אותו הילד שעד לפני דקות ספורות נראה כאדם שליבו קפא, לפתע
קיבל ברק בעיניו.
ניתן היה לראות שכל הדברים המשתקפים בו, משתוקקים להתפרץ כלבה
בוערת.
מאחורי מסכת הילד התמים, מסתתרת אמת. אמת המבוססת על פלאי
המציאות הכואבת, וכמו כל דבר בעולמינו, גם היא בונה באדיקות,
עד שביום אחד - הורסת ללא רחמים.

הילד נשבר. הילד כואב.
אמרו לו שבסוף הכל עובר.
אבל הוא? הוא תמים מדי בכדי להאמין.