-"די נמאס ממך, אתה לא מבין פשוט נמאס לי!"
-"את מוכנה לפחות להסביר לי מה עשיתי?"
-"כלום, זו בדיוק הבעיה"
-"וגם בגלל "כלום" התחלת לעשן, נכון?"
-"איך אתה יודע שאני מעשנת?"
-"ראיתי את הקופסה בתיק שלך, כמה זמן חשבת שאת יכולה להסתיר את
זה ממני?"
-"אז עכשיו אתה גם מחטט לי בתיק?"
-"נו, זאת לא הנקודה עכשיו"
-"אז מה הנקודה?"
-"הנקודה היא שאת ילדה, ואת מעשנת!"
-"אז...?"
-"זה לא צריך להיות ככה, ממה את בורחת"?
-"אוף מפה טוב, פשוט אוף"
-"די כבר! את לא מבינה שאני אוהב אותך ואני מוכן לעשות בשבילך
הכל, תשתפי אותי, בבקשה"
-" אוף מפה, בבקשה תלך!"
-"אני מצטער"
-"אוף!"

הוא הלך, ופתאום הדמעות מתחילות לרדת בלי שום סיבה, אני לבד
עכשיו ומותר לי, מותר לי לעשות הכל, אפילו לבכות, כי אני לבד.
גם אני אוהבת אותך דורון אבל אתה בחיים לא תבין למה התחלתי
לעשן.
שטף הדמעות נעצר, נדלקת סיגריה, המחשבה על דורון מוחקת את
הדמעות וחיוך מתוק עולה על הפנים, אני אוהבת אותך דורון רק חבל
שאתה לא פה כדי לשמוע את זה...

אז אתה רוצה לדעת למה התחלתי לעשן?
התחלתי לעשן כי יש לי שני הורים ששונאים אותי, ולפני חצי שנה
אנסו אותי, והם העדיפו להאשים אותי בדבר הכי נורא עלי אדמות,
באונס שלי, האשימו אותי... ולמה אני אף פעם לא בוכה, דורון?
אני לא בוכה כי אסור לאנשים לראות אותי בוכה, לראות שגם אני
אנושית, גם אני חלשה, הם חושבים שאני חזקה... גם כשאנסו אותי
לא בכיתי בהתחלה התנגדתי וצרחתי אבל לא בכיתי! כשהבנתי שאין לי
מה לעשות עצמתי עיניים וחיכיתי שזה ייגמר, בבית שטפתי מעליי את
כל הגועל, ניסיתי להוריד את החור השחור שהוא השאיר עליי, אבל
אותו חור עדיין לא הגליד והוא כואב ומדמם אבל עם תחבושות, הוא
מוסתר, כי זו הנקודה הרגישה שממנה יוצאות הדמעות...
כאשר סיפרתי להורים שלי לא בכיתי, בכיתי רק כשהייתי לבד, בחדר
הגדול שלי, לבד...
ובמקום דמעות דורון, אני מעשנת, כי אני צריכה להוציא את כל
הזבל שבתוכי... החור שהוא השאיר...

ודורון אני מצטערת שאני לא יכולה לספר לך את זה כי אם אני יספר
לך אני אבכה, ואסור לך לראות אותי בוכה!