היא ישבה בכיתה. במקום הקבוע שלה- לא בסוף, לא בקצה, לא בהתחלה
אלא באמצע של האמצע. כמו בחיים, תמיד אמצעית, אף פעם לא
קיצונית מידי אף פעם לא נעלמת. אמצעית כזאת.
היא הרגישה כאילו הכל מסתובב סביבה והדים הדפו בראשה, קולות
רועמים וצרחות לא מובנות. בין כל הרעשים היא שמעה את ההיא
שיושבת מאחוריה בצד שמאל אחת כזאת שחצנית, כזאת שחושבת את עצמה
אינטיליגנטית יותר מכולם, יושבת לה ככה מרוצה מעצמה.
היא שמעה אותה מעירה עוד איזה הערה מתחכמת שבעצם הייתה שטוחה
לגמריי. טיפשה כזאת. היא שמעה גם את ההוא- הליצן של הכיתה
שמבדר את כולם אבל הוא בעצמו כזה עצוב, מפוחד, לא מבין, אין לו
מי שיקשיב, מי שינחם, מי שיצחיק. לכן הוא מצחיק את כולם - ממלא
את החסר שלו. גם שמעה את המורה עם הקול הצווחני מסבירה על היחס
של היחס של הזקן לים. טוב נו... זה לפחות מה שהיא חשבהשהיא
הסבירה. הקולות מהדהדים בראשה כל כך חזק. כואב. רועש. היא
מתחילה להזיע למצמץ במהירות ובשיא היא שמעה צרחה . הו, מזלה
שזו הייתה בסך הכל הילדה שיושבת מאחורי השוויצרית שצורחת כל
הזמן. ורק שטויות. אוף היא החליטה. נמאס לה מאנשים טיפשים!
שלפחות יהיו צנועים ויצניעו את בורתם.
ואז, בזמן שהזיעה זיעה קרה, מצמצה במהירות של 100 מיצמוצים ל10
שניות, כשבראשה היא שומעת את אותם הקולות את אותם ההדים הלא
מובנים, והרגישה את הכאב הצורם חודר כמו סכין חדה עמוק עמוק
לתוך מוחה- היא התעלפה.